בג"ץ 2293/17: ניכוי 20% משכר עובדים מסתננים אינו חוקתי

ביום 23 באפריל 2020 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בבג"ץ 2293/17 גרסגהר נ' הכנסת. ההרכב המורחב, בן שבעה שופטים, קבע ברוב דעות כי "רכיב העובד" שבהסדר הפיקדון החל על עובדים המוגדרים בחוק כ"מסתננים" אינו חוקתי, והורה על בטלותו.

ההסדר שנבחן

סעיף 1יא1 לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, שתוקפו החל מיום 1.5.2017, חייב מעסיק של עובד זר שהוא "מסתנן" להפקיד עבורו פיקדון חודשי בסכום השווה ל-36% משכר עבודתו — מתוכם 20% מנוכים משכר העובד ("רכיב העובד") ו-16% משולמים על ידי המעסיק ("רכיב המעסיק"). הפיקדון נועד להשתחרר לידי העובד רק עם יציאתו מישראל, ותכליתו המוצהרת הייתה יצירת תמריץ כלכלי ליציאה מרצון.

ההכרעה

בית המשפט קבע כי רכיב העובד — להבדיל מיתר רכיבי ההסדר — פוגע פגיעה ברורה, מוחשית ומשמעותית בזכות החוקתית לקניין של אוכלוסייה שמשכורתה היא לרוב קניינה היחיד, ופעמים רבות נמוכה משכר המינימום.

נמצא כי הפגיעה אינה עומדת במבחן המידתיות. על פי הנתונים שהציגה המדינה, התועלת מניכוי רכיב העובד — יצירת תמריץ ליציאה מרצון מישראל — הייתה מוגבלת בהיקפה, בין היתר נוכח הירידה במספר המסתננים שעזבו את ישראל מאז נכנסה ההוראה לתוקף, ונוכח העובדה שהרוב המכריע של אלה שעזבו עשו כן למדינות מערביות, כך שהקשר בין העזיבה לבין הפיקדון מוטל בספק.

הסעד

במישור הסעד נקבע כי רכיב העובד ניתן להפרדה מיתר רכיבי הסדר הפיקדון, ולפיכך ניתן להעניק סעד של בטלות חלקית תוך הפרדה בין חלקיו הבלתי חוקתיים של דבר החקיקה לחלקיו האחרים. הפיקדון עבור עובדים מסתננים מתבסס מאז על רכיב המעסיק בלבד, לצד מנגנון ניכוי מינהלי הנגזר ממועד יציאת העובד מישראל.

המשמעות למעסיקים

מעסיקים של עובדים מסתננים אינם רשאים עוד לנכות משכר העובד את רכיב העובד. חובת ההפקדה של רכיב המעסיק נותרה על כנה. מעסיקים שניכו רכיב עובד לאחר מועד פסק הדין חשופים לתביעות השבה ולסנקציות.