בית המשפט המחוזי ביטל העברת מניות בחברה עקב היותה של העסקה עסקת משכון מוסווית, אשר בגינה לא נרשם שעבוד כדין אצל רשם החברות

מאת: עו"ד יאיר מינטוס

ביום 3.11.2008 ניתן על ידי כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב פסק הדין בעניין Realit Consulting Limited נ' אורן הורביץ (ה.פ. (מחוזי תל אביב) 549/07 (פורסם ב"נבו")) במסגרתו קבע בית המשפט כי העברת מניות של חברה פרטית אשר היוותה, לדעת בית המשפט, עסקת משכון מוסווית (בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז-1967), ואשר בגינה לא נרשם שבעוד כדין אצל רשם החברות בהתאם לסעיף 178 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג- 1983, בטלה כלפי נושיה של מוכרת המניות אשר הטילו עיקול על המניות, וזאת על אף שהמניות כבר נרשמו על שם הרוכשת ברשם החברות.

בעסקה נשוא פסק הדין רכשה המבקשת ("הרוכשת") מניות של חברה אנסייטיקס בע"מ ("המניות" ו"החברה" בהתאמה) שהיו בבעלות חברת גי'רוטק השקעות בע"מ (""ג'ירוטק") עפ"י הסכם מכר שנחתם ביניהן בשנת 2006.

על פי הסכם המכר היתה המוכרת עתידה למכור את מלוא אחזקותיה בחברה לרוכשת, תמורת 500 אלף דולר ארה"ב. עם זאת, במסגרת ההסכם ניתנה למוכרת הזכות לבטל את ההסכם בתוך 60 ימים ממועד חתימתו, המועד שנקבע להעברת התמורה בגין המניות, ולשלם לרוכשת פיצוי מסוים. בנוסף, כלל ההסכם גם אופציית call למוכרת לשוב ולרכוש את המניות הנמכרות מן הרוכשת בתוך 24 חודשים, בתמורה לסך של 1.5 מיליון דולר ארה"ב. במסגרת ההסכם התחייבה הרוכשת שלא לבצע דיספוזיציה במניות (דהיינו, מכר, שעבוד וכיו"ב) וכן פעולות משמעותיות בחברה עד לתום תקופת האופציה.

המשיבים 1 (להלן: "הנושים") בהמרצת הפתיחה הינם קבוצה של למעלה מ-100 נושים של המוכרת ומנהלה, מר אדריאן דוידסקו, אשר ביקשו להטיל עיקול על המניות, וזאת, בין היתר, בטענה כי הסכם המכר נועד להבריח נכסים מאת המוכרת, והינו למעשה עסקת משכון מוסווית, שתכליתה הינה מתן הלוואה מאת הרוכשת למוכרת, כאשר המניות היוו בטוחה להחזרתה. לטענת הנושים, הדבר בא לידי ביטוי בכך שלמוכרת ניתנה הזכות לבטל את הסכם המכר וכן ניתנה לה אופציית call לרכוש את המניות בחזרה, כאשר במשך תקופה של 24 חודשים הרוכשת לא היתה רשאית להשתמש במניות, למכור אותן, לסחר אותן או למשכן אותן, ולמעשה לא הועברה הבעלות בהן במלואה.

בית המשפט קבע כי בעסקה מתקיימים מספר פרמטרים המצביעים על קיומה של עסקת משכון מוסווית, כגון: (א) ראשיתה של העסקה במו"מ להסכם הלוואה בין בעלי הרוכשת למר דוידסקו, בסכום הזהה לסכום רכישת המניות; (ב) המו"מ ביחס לעסקה נערך כשהמוכרת היתה בשלבי קריסה; ו-(ג) ההסכם הגביל את יכולתה של הרוכשת לעשות במניות כרצונה כמנהג בעלים, וקבע כי היא מנועה מלעשות שימוש במניות, למכור אותן, לסחר אותן או למשכן אותן וזאת למשך כל "תקופת האופציה" בת השנתיים, במהלכה יכולה "המוכרת" לרכוש אותן בחזרה. גם התקופה הארוכה של האופציה השפיעה על ההחלטה שלא לסווג את העסקה כעסקת מכר רגילה.

הרוכשת מצידה, העלתה טענה כאילו שלילת תוקפה של העסקה תוביל למסקנה כי כל ההסכמים למתן אופציית call הינם למעשה עסקאות משכון מוסוות ועל כן בטלות, ולכן "יקיץ הקץ על שוק האופציות והאג"ח". בית המשפט דחה טענה זו בשל העובדה כי: (א) אופציית ה-call היוותה רק נדבך אחד מנדבכי העסקה ושולבה בתוכה; (ב) הקביעה כי מדובר בעסקת שעבוד מבוססת על נסיבות העניין הספציפיות וכי ייתכן ובנסיבות אחרות עסקת מכר של מניות, שיש בצידה אופציה לרכישה חוזרת, לא תהווה עסקת משכון; ו-(ג) אין המדובר באופציית call מקובלת.

בית המשפט קבע כי משסווגה העסקה כעסקת משכון מוסווית ומאחר והוראות חוק המשכון הינן הוראות קוגנטיות שלא ניתן להתנות עליהן, הרי שמשחדלה הרוכשת ולא דאגה לרשום שעבוד כדין לטובתה על המניות, הרי שאין היא זכאית לכל הגנה ונתן עדיפות לנושים על פני הרוכשת.

בית המשפט הבהיר כי קביעותיו נעשות בהסתמך על נסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה, בו שוכנע בית המשפט על סמך הראיות שהוצגו בפניו כי מדובר, הלכה למעשה, בעסקת הלוואה כשהמניות ניתנו כבטוחה להלוואה זו.

בפסק הדין ביכר בית המשפט את זכותם של כלל הנושים של המוכרת ובעל מניותיה להיפרע מהמניות על פניה של הרוכשת, מאחר ובית המשפט שוכנע כי מטרת העסקה היתה להבריח את המניות ממסת הנכסים העומדת לכלל הנושים תוך מתן עדיפות לרוכשת על פני יתר הנושים. יצויין בהקשר זה כי בית המשפט נמנע בנסיבות העניין לעשות שימוש בהוראות סעיפים 355 לפקודת החברות ו-96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, המאפשרים לבטל דיספוזיציות ממין זה במקרים בהם החברה/בעל מניותיה מצויים בחדלות פרעון, וזאת כפי הנראה מאחר שהמוכרת לא נכנסה להליכי חדלות פרעון.

כמו כן, בית המשפט מצא לנכון לערוך הבחנה בין המקרים שעל בסיסם נקבעה הלכת קידוחי הצפון (ע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ ואח' נ' א.אבגל טכנולוגיה בע"מ, פ"ד נז (4) 385) וקבע כי בעוד שבהלכת קידוחי הצפון (שכזכור ביטלה את הלכת קולומבו ששלטה בכיפה עד לאותה עת) דובר על כיבוד תניית "שימור בעלות" בהתאם לאופן שבו נוסחה בין הצדדים, הרי שבנסיבות המקרה הנדון, עדיין קיימת חובה פוזיטיבית לרישום משכון או שעבוד לשם הבטחת זכויות הנושה המלווה, ככל שיקבע כי מדובר בעסקת הלוואה הלכה למעשה, וזאת גם אם צורתה החיצונית של העסקה הינה שונה.

 נעיר עוד כי, לאור "הפקעתה" בדיעבד של העברת המניות שהושלמה כאמור ברישום בספרי החברה ואצל רשם החברות עוד טרם הטלת העיקולים על ידי הנושים, נראה כי הרציונל המובא במסגרת פסק הדין יכול ויחול גם בעסקאות מכר נדל"ן אשר הושלמו ברישום בלשכת הרישום. זאת, כאמור לעיל, אם יקבע כי בנסיבות אותו מקרה מדובר בהסכם הלוואה דה-פקטו, כאשר מכירת המקרקעין הפורמלית הינה בגדר משכון מוסווה החייב ברישום.

לפסק הדין