ביום 1.7.2015 ביטל כב’ הש’ מגן אלטוביה במסגרת ת״א 37039-05-15 זיר״ה (זכויות יוצרים ברשת האינטרנט) בע״מ ואח׳ נ׳ פלוני אלמוני ואח׳, את הצו הארעי שניתן לבקשת זיר”ה בע”מ (זכויות יוצרים ברשת האינטרנט) כנגד ספקיות האינטרנט בישראל שהורה להן “לנקוט באמצעים הטכנולוגיים שבידן, על מנת לחסום את הגישה מישראל לשמות המתחם ו/או כתובות האתרים המפרים המפורטים בטבלה דלעיל, כך שלגולשים מישראל לא תהיה כל אפשרות להתקשר ו/או לגלוש ו/או להתחבר לשם המתחם ו/או לאתרים המפרים״, אשר בכולם ניתן למצוא את התוכנה הפופולרית “פופקורן טיים” Popcorn Time, המאפשרת צפייה בסרטים ובסדרות בטכנולוגיית peer to peer.

בקשת ארגון זיר”ה נסמכה על פסק הדין שניתן ביום 28.4.2015 בבית המשפט הגבוה באנגליה ( CHANCERY DIVISION) בעניין TWENTIETH CENTURY FOX FILM CORPORATION v. KY UK LIMITED ובמסגרתו נקבע כי אתרי פופקורן מפרים זכות יוצרים ועל ספקיות האינטרנט לחסום את הגישה לאתרי פופקורן.

פסיקת זו של בית המשפט העליון באנגליה אומצה על ידי בית המשפט כאן (כבוד השופט הבכיר גדעון גינת) בפסק דין מיום 12.5.2015 שניתן בת”א  33227-11-13 אן אם. סי יונייטד אנטרטיינמנט בע״מ ואחי נ, BLOOMBERG Inc ואח’ (להלן: ״עניין פרפורי״). במקרה זה, מצא בית המשפט כי מר פרפורי הפר זכות יוצרים בכך שאפשר לגולשים להמיר ולהוריד שירים כקובץ mp3 ללא הסכמת בעלי זכות היוצרים באותם שירים. כן, נקבע בעניין פרפורי כי על ספקיות האינטרנט לחסום את הגישה לאתרים שבאמצעותם הופרו זכויות היוצרים של המבקשות.

בית המשפט המחוזי אבחן את המקרה הנדון בעניין פרפורי, שם זהות המעוול (בעל האתר) היתה ידועה מן המקרה דנן וקבע כי נסיבות עניין פרפורי אינן דומות לנסיבות המקרה דכאן. לכך הוסיף כי במקרה דכאן, מתעורר ספק רב ביחס לאפשרות של המבקשות לאתר את משיב 1 (“פלוני אלמוני”) ולמנוע ממנו פתיחת אתרים נוספים מהם ניתן יהיה להוריד את תכנת פופקורן, ועל כן, ספק אם במקרה כאן, המשיבה הינה “המונע הזול” אם בכלל.

בית המשפט מאזכר את פסק הדין שניתן בבר”ע 4447/07 רמי מור נ’  ברק אי.  טי. סי. שהביע ספק ביחס ליכולת לקבל צו כנגד צד שאינו מעוול (קרי, נגד ספקיות האינטרנט) בפרט בשלב של מתן סעד זמני, בטרם התבררו זכויות הצדדים במסגרת הליך משפטי ראוי.

כמו כן, התייחס בית המשפט לשיהוי הרב שחל כדי ללמד על העדר דחיפות בסעד הזמני המבוקש שכן המבקשות לא ציינו כמה זמן יודעות הן על הפעילות המפרה של משיב 1 ו/או אתרי פופקורן ומחדל זה נזקף לחובתן. גם מאזן הנוחות נוטה לטובת ספקיות האינטרנט שכן המשיב 1 (“פלוני אלמוני”) טרם אותר, וכל עוד לא איתרו המבקשות את משיב 1 לא ניתן למנוע ממנו פתיחת אתרים חדשים מהם ניתן יהיה להוריד את תכנת פופקורן, ועל כן, חסימה או סגירה של אתרי פופקורן לא תבטיח מניעה מוחלטת של האפשרות להוריד את תכנת פופקורן. לכך, יש להוסיף, כי מהבקשה עולה שהגולשים ״מורידים״ את תכנת פופקורן אל מחשבם האישי ובשלב זה אינם זקוקים עוד לאתר ממנו הורידו את התכנה, כדי לצפות בסרטים או יצירות של המבקשות, דהיינו גולשים שכבר הורידו את תכנת פופקורן למחשבם יוכלו להמשיך לצפות ביצירות של המבקשות גם לאחר מתן הסעד הזמני. במצב דברים זה, נראה כי התועלת של הסעד הזמני המבוקש הינה מועטה אם בכלל. כמ וכן, טענה המשיבה (בזק בינלאומי) כי חסימת אתרי פופקורן, תצריך השקעת משאבים ותגרום לה נזק כלכלי ותדמיתי, במיוחד כך, מקום שספקיות אינטרנט נוספות שאינן צד לתובענה כאן ומתחרות במשיבה, ממשיכות לאפשר גישה לאתרים אלה. 

זאת ועוד. בסעיף 9 לבקשה, עתרו המבקשות לחייב את המשיבה “לסגור או לחסום כל אתר נוסף שיפתח משיב 1 לביצוע הפעולות המפרות”. בית המשפט קבע כי בכך יש כדי לחייב את המשיבה להקצות משאבים כדי לגלות אתרים נוספים בהם ניתן יהיה ל״הוריד״ את תכנת פופקורן, ולמעשה לשמש צנזור מטעם המבקשות. 

בית המשפט סבר, כי בנסיבות כפי שפורטו ובמצב המשפטי הנוכחי, אין זה נכון להורות כך , ובוודאי לא בטרם התבררה תביעת המבקשות: “בכלל חשבון יש להביא את גודלו הבלתי ידוע של קרחון חסימה זה העשוי להטביע את התחרות החופשית, את חופש הביטוי, וכיוצא באילו אם בית המשפט ייתן סעד של חסימה בטרם מתבררת המחלוקת בין הצדדים ’הנכונים׳. זאת ועוד, ׳המחיר׳ הערכי של הפיכת ספקיות האינטרנט למעין צנזור ברשות בית המשפט, הוא מחיר שקול לפחות, אם לא כבד יותר, לפגיעה בזכות הקניין הרוחני של המבקשות. ודוק, פגיעה זו בזכויות המבקשות לא נרפאת באמת בחסימת אתרים. לכל היותר מהווה החסימה מכשול זמני בפני המפרים עד מציאת הנתיב, הפתח, המקור הבא דרכו יועבר המידע….בהעדר הוראה מפורשת בחוק, דומה כי אין לומר כי רק בשל הקלות של יכולת חסימת אתרים, זהו המוצא הראוי להגן על זכויות המבקשות. כאשר המוצא המשפטי המבוקש אינו יעיל ומולו ניצבת פגיעה בחופש זרימת המידע, בזכות הציבור לדעת, בחופש הביטוי בהענקת סמכות לספקיות האינטרנט לקבוע מה מותר ומה אין לאפשר להזרים ״בצנרת״ האינטרנט, בלא קביעת אמות מידה ברורות בידי המחוקק, הרי שמאזן הנוחות הוא כזה שאינו מאפשר להעניק את הסעד המבוקש”.