האם יזם אחראי אישית בגין מצגי שווא של החברה בעסקת הון סיכון? בית המשפט המחוזי דחה תביעה אישית נגד יזם בשל מצגי החברה בעסקת הון סיכון, וכן העניק תוקף להגבלות על זכות התביעה של משקיע (היקף המצגים, הפרה מהותית בלבד, תקופת התביעה ועוד).

1.           במסגרת ת"א 28598-01-13 טיש נ' יוגב ואח', פורסם ב"נבו", דן בית המשפט המחוזי (המחלקה הכלכלית) בתל אביב, מפי כב' השופטת רות רונן) בעניינו של מר אדוין טיש ("המשקיע" או "התובע"), שהשקיע בחברת וייטווטר הולדינגס בע"מ (להלן: "חברת האחזקות" או "החברה") אשר היתה בשליטתו של מר אורי יוגב (כיום מנהל רשות החברות הממשלתיות), ואשר החזיקה ב-4 חברות בנות בתחומי פעילות שונים.

2.           במסגרת פסק הדין העניק בית המשפט גושפנקא לפרקטיקות ידועות בעולם השקעות ה-VC: הגבלת המצגים במסגרת הסכמי השקעה למצגים של החברה בלבד (ולא של יזמיה), הגבלת זכות התביעה להפרה מהותית של המצגים בלבד ולא בגין כל הפרה, הגבלת זכות התביעה לתקופה של שנתיים לאחר הסכם ההשקעה, והגבלת הסעדים לסעד של פיצוי בכסף על ידי החברה או במניות החברה בלבד ולא כל פיצוי אחר.

3.           במסגרת התיק שנדון, השקיע המשקיע בחברה, מכוח הסכמים מיום 15.10.2009, 31.5.2010 ו-31.10.2010 סך כולל של כ-3.9 מיליון דולר. לפני שהמשקיע השקיע בחברה, היו בה שני בעלי מניות – הגב' חנה גרטלר (באמצעות חברה באשר החזיקה ב-48.6% ממניות החברה ומר אורי יוגב ("יוגב"), באמצעות חברה בבעלותו ובבעלות אשתו, אשר החזיק ב-28.6% ממניות החברה.

4.           במסגרת התביעה העלה המשקיע טענות בעיקר ביחס למצגים שונים שהוצגו לו הן בטרם התקשר עם החברה בהסכם ההשקעה והן לאחר מכן, כמו גם טענות ביחס להפרת הסכם ההשקעה בהפרות שונות. המשקיע טען כי כתוצאה ממצגי השווא הטרום חוזיים והפרות ההסכם, הוא זכאי היה לבטל את הסכם ההשקעה, וכן הוא זכאי כי יושבו לו כל הכספים שהוא השקיע מכוחו של הסכם זה בחברה. התובע אף טען כי יוגב וחברת יוגב אחראים באחריות אישית יחד עם החברה לפצותו בגין הנזקים נושא התביעה.

5.           המשקיע טען כי הוא הוטעה על ידי יוגב אשר הציג לו מצגי שווא שהתבררו בדיעבד כמגמתיים ובלתי נכונים. התובע טען כי הוכח שיוגב היה מעורב בחברה, והיה "כל יכול" בה, וכתוצאה מכך הוכחה אחריותו האישית של יוגב. התובע הוסיף כי המסקנה מהמסכת העובדתית שהוכחה היא כי יוגב הציג לו תמונה פנטסטית ביחס לאופקיה של החברה, והציג תחזיות שהסתבר כי התבססו על הנחות יסוד מנותקות מהמציאות. בדיעבד התברר לתובע, לשיטתו, כי התחזיות והמצגים שהוצגו לו היו כוזבים, וכי יוגב ידע זאת.

6.           יוגב טען כי דין התביעה להידחות, בשל העובדה כי לא יוגב עצמו (וכן לא חברת האחזקות שלו) היו צד להסכם ההשקעה הראשון מיום 15.10.2009, והם אף לא היו צד לשני הסכמי ההשקעה מכוחם בוצעו ההשקעות הנוספות. כמו כן טענו, כי בהסכם ההשקעה נקבע כי התובע מנוע מלתבוע נושאי משרה ובעלי-מניות בחברה, וכי הגורם היחיד שהתובע יוכל לתבוע אותו בקשר עם מצגי שווא היא החברה עצמה. לכן אף אם הוצגו לתובע מצגים שאינם נכונים בטרם ההתקשרות בהסכם, לא עומדת לו זכות תביעה בקשר לכך נגד הנתבעים. מסקנה זו עולה הן מלשונו המפורשת של ההסכם, והן מתכליתו והן מכוונת הצדדים לו.

7.           כמו כן טענו הנתבעים כי גם אילו היתה לתובע עילת תביעה, היא היתה יכולה להתייחס רק למצגים שהופיעו בס' 4 להסכם ההשקעה, ולא למצגים אחרים כלשהם.

8.           הנתבעים טענו כי הסכם ההשקעה הגביל את זכות התביעה של התובע ביחס למצגי שווא – רק למצגים שנזכרו בס' 4 להסכם; רק אם מצגים אלה אינם נכונים "באופן מהותי"; רק למשך תקופה של 24 חודשים; וכאשר הסעד היחיד בגין מצגים כאלה הוא פיצוי מהחברה בכסף או במניות החברה.

9.           הנתבעים הוסיפו וטענו כי בטרם ההתקשרות בהסכם ערך התובע בדיקות נאותות מדוקדקות, וכי הוא היה חשוף לכל המידע לפני השקעתו. הוא בצע את ההשקעה על סמך הערכותיו שלו, בהמלצת יועציו ותוך שנטל על עצמו סיכון מחושב. בס' 5 להסכם ההשקעה הצהיר התובע כי הוא משקיע מנוסה שערך בדיקת נאותות, וכי הוא מכיר את כל הסיכונים בעסקה. במסגרת בדיקת הנאותות נעזר התובע במשרד עורכי-דין מוביל (משרד גרוס), במשרד רו"ח מוביל (משרד שטיינמץ, עמינח ושות') וביועץ כלכלי (מר טמיר שהיה אז מנכ"ל מכון התקנים). כל הליכי הבדיקה הטרום חוזיים נעשו בשקיפות, תועדו ודווחו לדירקטוריון החברה. ההנחיה שקבל כל מי שהיה מעורב בהליכי הבדיקה של התובע היתה לפעול מולו בשקיפות מלאה, ולהעביר לו את כל החומר הרלוונטי וכל מסמך שהוא יבקש.

10.       ודוק- סעיפים אלו הינם סעיפי מקובלים בהסכמי השקעה בחברות הזנק.

11.       לאחר שבית המשפט את טענות התובע כי הנתבעים (או מי מהם) נקטו בתרמית כלפיו, וכי יוגב הציג לו "מצגי שווא בכוונת מירמה", עבר בית המשפט לדון בטענה כי המצגים שהוצגו לו היו מצגים ש"היה על יוגב לדעת" שאינם נכונים – קרי, מצגי שווא רשלניים.

12.       הסכם ההשקעה כלל סעיף שיפוי כדלקמן:

"…the Company will indemnify and hold harmless the Investor, and will reimburse the Investor for (and only for) any and all Damages (as defined below), resulting solely, exclusively and directly from any of the representations and warranties of the Company in Section 4 above of this agreement being materially untrue…"

13.       על בסיס סעיף זה טענו הנתבעים מספר טענות:

13.1.          כי הסכם ההשקעה אינו מאפשר לתובע להעלות טענות ביחס למצגים הנטענים על ידיו, משום שאין מדובר במצגים שהיוו חלק מהסכם ההשקעה. מכאן שהתובע ויתר במסגרת ההסכם על זכותו לתבוע בגינם.

13.2.          כן נטען כי הסכם ההשקעה קובע – כסעד בלעדי במקרה של מצג שווא – סעד של פיצוי כספי או פיצוי במניות החברה (על פי ס' 7.2 להסכם ההשקעה). לכן, סעד של ביטול ההסכם אינו סעד אפשרי, והתובע, שוויתר עליו במפורש (בס' 7.5 להסכם) אינו יכול לתבוע אותו.

13.3.          עוד נטען כי הסכם ההשקעה מגביל את זכותו של התובע לשיפוי בגין מצג שווא לתביעות שיוגשו במשך תקופה של 24 חודשים ממועד השלמת העסקה. תביעות אלה מוגבלות לסכום ההשקעה, ואינן כוללות שיפוי בגין נזק עקיף או תוצאתי (ס' 7.3.1, 7.3.2 7.3.4 ו-7.6 להסכם).

13.4.          הנתבעים הוסיפו וטענו כי עולה מהסכם ההשקעה כי כל תביעה שעניינה במצגי שווא הסכמיים יכולה להיות מוגשת כנגד החברה בלבד, ולא נגד יוגב או חברת יוגב באופן אישי.

14.       הנתבעים הפנו גם להוראת ס' 10.4 להסכם ההשקעה, בו נקבע כי טיוטות קודמות של ההסכם, כמו גם מסמכים אחרים שהוחלפו בין הצדדים בקשר להסכם – לא יהיו בעלי תוקף כלשהו, ובכלל זה לא תהיה להם משמעות לצורך פרשנות ההסכם. מסעיפים אלה עולה – כך נטען – כי אין משמעות לכל הסכמה בין הצדדים שלא מצאה את ביטויה בהסכם. כל מצג והתחייבות נטענים שהוצגו בטרם ההתקשרות בהסכם, אף אם מצאו ביטוי בטיוטות ההסכם אך לא נכללו בהסכם עצמו – אינם בעלי תוקף כלשהו.

15.       הנתבעים הוסיפו והפנו בהקשר זה לשני סעיפים נוספים בהסכם ההשקעה – סעיף 5.1 להסכם, בו התובע הצהיר כי הוא משקיע מנוסה, כי הוא מודע לסיכונים הכרוכים בעסקה והוא מוכן לקבל אותם על עצמו; וס' 5.3 להסכם, בו הצהיר התובע כי הוא ערך בדיקת נאותות ביחס לחברה ועסקיה, וכי הוא קבל את כל המידע שדרש.

הגבלת המצגים למצגים שפורטו בהסכם בלבד

16.       בית המשפט קבע, כי לאחר עיון במכלול הוראות ההסכם כפי שפורטו, עולה בבירור כי הצדדים בקשו לוודא כי ההסכם הוא המסמך הבלעדי המפרט את מכלול המצגים וההתחייבויות שהם קבלו על עצמם במסגרת מערכת היחסים ביניהם. מסקנה זו עולה – כפי שפורט לעיל – ממספר סעיפים בהסכם (ולא מסעיף בודד אחד), שלשונם הברורה מכוונת למסקנה לה טוענים הנתבעים. על כן "המסקנה הנובעת ממכלול סעיפי ההסכם שנזכרו לעיל, היא כי התובע אינו זכאי להעלות טענות ביחס למצגים טרום חוזיים שלא מצאו את ביטויים המפורש בהוראות ההסכם". וכי סעיף 4 "על כל סעיפי המשנה שלו הוא המשקף את מכלול המצגים שהצדדים הסכימו לראותם כמצגים המחייבים את החברה במסגרת ההסכם, מצגים שרק לגביהם יכול התובע להעלות טענות של מצגי שווא. …. לו היה התובע עומד על הכללת מצגות, תחזיות, תקציבים או כל מידע טרום חוזי אחר שהוצג לו במהלך המשא ומתן – כחלק מההסכם, יתכן כי החברה היתה מתנגדת לכך. אילו היה מדובר מבחינת התובע בתנאי שהוא אינו מוכן לסגת ממנו – יתכן כי ההסכם לא היה נחתם (או כי הדבר היה מביא לשינוי בתנאים אחרים בהסכם)… בהסכם כמו הסכם ההשקעה דנן, לחלוקת הסיכונים הזו בין הצדדים ישנה משמעות כספית ומסחרית. תמחור ההסכם וקביעת מכלול ההתחייבויות של הצדדים זה כלפי זה, נעשים לאור איזון בין ההתחייבויות והמצגים של הצדדים זה כלפי זה, ולאור הסיכונים שכל אחד מהם הסכים לקבל על עצמו. התערבות מאוחרת של בית-המשפט באיזון הזה, איננה רצויה, ויש להשתדל לכן להימנע ממנה".

17.       "המסקנה העולה מהאמור לעיל, היא כי צדדים רשאים להסכים אודות ויתור על אפשרות להעלות טענת טעות, ויתור שמשמעותו היא למעשה הטלת הסיכון שמצג מסוים יסתבר כלא נכון – על אחד הצדדים לחוזה. אין לשלול תוקפה של הסכמה כזו מיניה וביה, והיא עשויה לבוא לידי ביטוי במערכת היחסים הכוללת בין הצדדים לחוזה (למשל על ידי הפחתת המחיר וכיו"ב הסכמות שנובעות מחלוקת הסיכונים החוזית). "

מגבלות נוספות על זכות התביעה של התובע: מועד ההודעה על ביטול ההסכם, זהות הנתבעים והסעדים

18.       בהסכם נכללה אף מגבלות נוספות על זכות התביעה של המשקיע כדלקמן:

"Investor shall not be entitled to indemnification unless Company receives, by not later than 24 months from the Closing Date, a signed statement of Investor specifying (i) the alleged misrepresentations; and (ii) the alleged amount of Damages"

19.       תקופת המגבלה: לגבי תקופת המגבלה של 24 חודשים קבע בית המשפט: "מגבלת התקופה בה רשאי התובע להעלות טענות ביחס למצגי שווא, היא ככלל מגבלה שגם לה יש לתת תוקף. מדובר בתניה חוזית ברורה, במסגרת התקשרות בעלת-אופי מסחרי, שהיא תולדה של משא-ומתן בין צדדים מתוחכמים. בנסיבות כאלה, ובהעדר נימוק כבד משקל – יש לכבדה, מכל הטעמים שפורטו לעיל. הצדדים רשאים לבחור להגביל את זכות התביעה בזמן, ומשעשו כן – יש לתת תוקף להסכמתם גם בהקשר זה."

20.       זהות הנתבעים והגבלת זכות התביעה כנגד החברה בלבד: ביחס לכך קבע בית המשפט כי: "עוד נקבע בהסכם כי החברה – והיא בלבד – היא המתחייבת כלפי התובע לשפות אותו בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה ממצגי שווא בהסכם, תוך שההסכם מדגיש כי "the indemnification… shall be made only by the Company…". כלומר, הצדדים – שהיו מודעים לעובדה שהמצגים שהוצגו על-ידי החברה, הוצגו בפועל על-ידי בני-אדם בשר ודם מטעמה, בחרו – חרף האמור, לייחד את זכות התביעה לגבי מצגי שווא לתביעה שתוגש נגד החברה ונגדה בלבד… התובע היה מודע לכך שהאחריות לכל המצגים שהוצגו לו ושבאו לידי ביטוי בהסכם, היא אחריותה של החברה ושלה בלבד. חזקה על התובע שהיה מודע להשלכה של תניה כזו, והסכים לה. לכן, ומטעמים דומים לאלה שפורטו לעיל, אין מקום להתיר לתובע לסטות גם מהסכמה זו, ואין מקום לכן לאפשר לו לתבוע את יוגב ואת חברת יוגב בעילות של מצגי השווא ההסכמיים."

21.       הגבלת הסעדים: סעיף 7.5 להסכם ההשקעה קבע את הסעד שהתובע יוכל לתבוע אם יגיש תביעה בגין מצגי שווא:

"Indemnification under this Section 7 shall constitute the exclusive right and remedy available to Investor with respect to any Misrepresentations…"

לגבי כך קבע בית המשפט כי:  "מכאן, כי הצדדים הסכימו לשלול את האפשרות של תביעת סעדים אחרים כתוצאה ממצגי השווא, ובכלל זה סעד של ביטול ההסכם. גם בהקשר זה מדובר בהסכמה מפורשת. אף אם מדובר בהתניה על הוראות חוק החוזים, הרי מאחר שההתקשרות נושא ההליך הנוכחי היא – כפי שצוין לעיל – התקשרות מסחרית בהסכם השקעה בין צדדים מתוחכמים, אני סבורה שבהעדר נימוקים כבדי-משקל, יש לתת לה תוקף (ור' בהקשר זה פס"ד הולילנד שנזכר לעיל). מכאן, שהתובע לא היה רשאי לתבוע במסגרת ההליך דנן סעד של ביטול ההסכם כתוצאה ממצגי השווא הנטענים, והשבה של מלוא ההשקעה שלו כתוצאה מביטול זה"

טענת התובעים לפיה יוגב וחברת יוגב לא היו צד להסכם ההשקעה ולכן המגבלות בו אינן חלות על התביעה נגדם

22.       התובע טען כי משום שהתביעה שהגישו איננה רק כנגד החברה (שהיא הצד להסכם ההשקעה) אלא גם נגד יוגב וחברת יוגב, שלא היו צד להסכם, ועל כן המגבלות ביחס לתקופת התביעה והסעדים אינם חלים לפיכך.

23.       בית המשפט לא קיבל טענה זו וקבע כי: "הסכם ההשקעה מגביל כאמור את זכות התביעה בהתייחס לתביעות בגין מצגי שווא חוזיים. ההסכם מגביל הן את עילת התביעה, הן את הסעדים והן את התקופה בה ניתן לתבוע בגין מצגים טרום חוזיים ל-24 חודשים. כן קובע ההסכם כי ניתן יהיה לתבוע בגין מצגי שווא טרום חוזיים רק את החברה עצמה.  סעיף 34 לחוק החוזים העוסק בחוזה לטובת צד שלישי, קובע כי – "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". אני סבורה כי מההסכם משתמעת כוונה להקנות ליוגב ולחברת יוגב זכות לדרוש את אכיפת הוראה זו. זאת ועוד – קבלת טענת התובע תרוקן מתוכן את הסעיף בהסכם מכוחו הסכימו הצדדים כי עילת התביעה ביחס למצגי שווא תהיה נגד החברה עצמה ונגדה בלבד. "

 טענת התובע לפיה המגבלות בהסכם מנוגדות לתקנת הציבור

24.       עוד טען התובע כי הפרשנות לה טוענים הנתבעים להסכם, נוגדת את תקנת הציבור. הוא הפנה בסיכומיו בהקשר זה בין היתר לפסק דינו של בית המשפט העליון בענין אפריקה ישראל  (רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן (26.4.2015; להלן "ענין אפריקה ישראל"), בו קבע בית-המשפט כי כאשר מדובר בוויתור מראש על עילות שאינן ידועות של חוסר תום-לב, הפרת חובת אמון או תרמית, הנטייה היא לא לייחס כוונה לוויתור עליהן

25.       בית המשפט דחה את טענות התובע וקבע כי:

25.1.          ראשית, הואיל וטענותיו של התובע היו מכוונת בעיקר כלפי ההתניה על האפשרות שלו לתבוע בעילות של תרמית, חוסר תום-לב והפרת חובת אמון. אולם, לשיטת בית המשפט, התובע לא הרים את הנטל שהוטל עליו להוכיח כי מצגי שווא – ככל שהיו כאלה – נעשו על ידי מי מהנתבעים במכוון, תוך כוונה לרמות אותו או בחוסר תום-לב.

25.2.          "שנית, מעיון בפסקי-הדין אליהם הפנה התובע, עולה כי בבחינת השאלה אם מגבלות שנקבעו בהסכם על זכות הגישה לערכאות מנוגדות לתקנת הציבור, בית המשפט נותן דעתו לשיקולים שונים, ובכלל זה להיקף ההגבלה על זכות הגישה לערכאות, זהות הצדדים וקיומם של פערי-כוחות ביניהם.  בנסיבות המקרה דנן, הסכם ההשקעה דנן לא שלל את זכות התביעה אלא קבע – בהתאם להסכמת הצדדים לו – את מסגרת האחריות בקשר עם המצגים החוזיים. הוא קבע – כפי שהובהר, כי אחריות תקום רק בגין מצגים שמצאו את ביטויים המפורש בס' 4 להסכם. תניה זו איננה תניה השוללת לחלוטין את זכות הגישה לערכאות, אלא תניה המבהירה את היקף האחריות של החברה למצגים החוזיים. ככזו, אין מקום לפסול אותה מהטעם שהיא מנוגדת לתקנת הציבור.. גם התניות האחרות אליהן הפנו הנתבעים, הן תניות שאינן שוללות לחלוטין את זכות הפנייה לבית המשפט, אולם הם מצמצמות אותה – הן מבחינת תקופת התביעה (שנתיים במקום 7 שנים); הן מבחינת זהות הנתבעת (החברה בלבד ולא מי שהציג מצגים מטעמה); והן מבחינת הסעדים האפשריים (שיפוי ולא ביטול)….בכל הנוגע לזהות הצדדים וליחסי הכוחות ביניהם – מדובר בהסכם בין צדדים מתוחכמים שלא ניתן לומר כי קיימים ביניהם פערי כוחות, וודאי שלא כאלה הפועלים לרעת התובע. ההסכם נחתם כאמור לאחר משא-ומתן שבו נעזר התובע ביועצים משפטיים אחרים, וניתן לכן להניח כי התובע היא מודע לתוכן ההסכם, ובחר להסכים למגבלות האמורות.

 סיכום והמלצות

26.       קביעותיו של בית המשפט חשובות ומהותיות. הסכמי השקעה רבים, במיוחד בחברות הזנק, מבוססים על מצגים שמוענקים למשקיע, ופעמים רבות דורשים המשקיעים להכליל את היזמים כמעניקי המצגים באופן אישי (בעיקר בסיבובי השקעה מוקדמים).

27.       אולם, בין אם מדובר במצגים אישיים של היזמים או מצגים של החברה בלבד, ראוי ונכון להגביל:

27.1.                   את היקפם של המצגים לאלו שנכללו בהסכם במפורש.

27.2.                  את זכות התביעה רק להפרה מהותית material)) של המצגים.

27.3.                  את זכות התביעה לפיצוי מן החברה בלבד (ועדיף במניות של החברה בלבד).

27.4.                  ואת התקופה לזכות התביעה.

28.       בית המשפט אישרר למעשה פרקטיקה זו. חשוב להדגיש, כי הדברים נכונים למעט מצג בו בוצעה פעולת תרמית כלפי המשקיע (וראוי גם לסייג כל מגבלה על זכות התביעה במקרים כאמור ולקבוע כי לא תחול במקרה של תרמית או זדון).