במסגרת עא 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע”מ נ’ דדון חביב קבע בית המשפט העליון כי, בנסיבות מסוימות, עשויה הימנעות מחלוקת דיבידנדים בחברה פרטית להוות קיפוח של בעלי מניות המיעוט, בפרט כאשר בעלי מניות הרוב נהנים ממשכורות או תנאים נלווים, ואילו בעלי המניות אינם נהנים מכך ואף אינם יכולים למכור את מניותיהם בשוק במחיר המשקף את השווי של חלקם בחברה.

במצב עניינים בו בעלי השליטה נמנעים מחלוקת דיבידנד לאורך שנים ארוכות, ומצטרות לכך נסיבות נוספות (למשל – בעלי השליטה מקבלים לכיסם משכורות נדיבות ותנאים נלווים, שוללים מבעלי מניות המיעוט זכות לעיין בספרי החברה או להיות מועסקים על ידה, וכיו”ב)י ש בהם כדי לעורר חשש ממשי שמא ענייני החברה מתנהלים על ידי המערערים באופן המקפח את המשיב. די בכך לצורך הרמת הנטל הלכאורי המוטל על המשיב כמי שטוען לקיפוח, ומכאן ואילך עובר הנטל אל המערערים לסתור את טענת הקיפוח.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

  1. בשנת 1983 הקימו המערערים 2 ו-3 (להלן: “המערערים” או “יצחק” ו”משה” בהתאמה) עם אביהם את המערערת 1, חברה העוסקת בתחום תעשיות המתכת (להלן: “החברה”), והם מחזיקים יחד ב-60% ממניותיה (30% כל אחד). בשנת 1989 נקלעה החברה לקשיים כלכליים כתוצאה מסכסוכים שנתגלעו בין המערערים ובין מי שהיה באותה העת בעל מניות נוסף בחברה (להלן: “גולדרייך”). בעקבות כך נכנסה החברה להליכי פירוק ומונה לה מפרק זמני. המערערים ניסו לחלץ את החברה מהליכי הפירוק שאליהם נקלעה ולשם כך פנו לדדון, יהלומן וחברו של יצחק באותן שנים, והציעו לו להשקיע בחברה באחת משתי דרכים חלופיות: השקעה של 150,000 דולר בחברה תמורת 50% ממניותיה או מתן הלוואה או ערבות לחובות החברה תמורת 40% ממניותיה ובתנאי שניהול החברה יוותר באורח בלעדי בידי יצחק. פניה זו הולידה הסכם מיום 8.3.1989 בין יצחק, משה, דדון וגולדרייך (להלן: “ההסכם מ-1989”) לפיו רכשו המערערים ודדון את מניותיו של גולדרייך. במסגרת ההסכם מ-1989 התחייב דדון, בין היתר, לערוב להלוואה שנטלה החברה מבנק לאומי לישראל בע”מ וכן לשעבד לטובת גולדרייך את ביתו במבשרת ציון. כמו כן אין מחלוקת שדדון הזרים סכומים שונים (שהוחזרו לו) לקופת החברה; שעבד חנות שבבעלותו; וכן ערב בערבות שאינה מוגבלת בסכום לחובה של החברה לבנק הפועלים בע”מ.
  2. כתוצאה ממהלכים אלו נחלצה החברה מהליך הפירוק ועלתה על “דרך המלך” ובאסיפה כללית של החברה שהתכנסה ביום חתימתו של ההסכם מ-1989, הוחלט על העברת והקצאת מניות בחברה באופן שיצחק ומשה יקבלו כל אחד 30% מניות רגילות ודדון 40% מניות רגילות. עוד הוחלט כי ליצחק יוקצו 110 מניות הנהלה, לדדון 80 מניות הנהלה ולמשה 10 מניות הנהלה וכי שלושתם ימונו כמנהלי החברה. כמו כן הוחלט באותה אסיפה כי ליצחק ולדדון (כל אחד לחוד) בצירוף חותמת החברה תהא זכות חתימה בשם החברה.
  3. בשנת 1993 נפגע דדון בתאונת דרכים. הוא הפסיק לעבוד כיהלומן ואין מחלוקת כי כתוצאה מכך נפגע כושר השתכרותו והוא נקלע לבעיות כלכליות. החל מאותה שנה החל דדון לפנות ליצחק ומשה בבקשה להתמנות כבעל תפקיד בחברה וביום 7.7.1994 התכנסה אסיפת בעלי המניות של החברה, לבקשתו של דדון, במשרדי החברה בבאר-טוביה, על מנת לדון בהעסקתו בחברה כמנהל בשכר, בחלוקת רווחים בחברה וכן במכירה או קניה של מניות החברה. על דעת רוב בעלי המניות בחברה (יצחק ומשה) נדחו כל בקשותיו של דדון באותה אסיפה. דדון המשיך לפנות אל יצחק ומשה בבקשות כאמור גם לאחר אותו מועד אך סורב.
  4. ביום 19.7.1998 התכנסה ישיבה של הנהלת החברה שבה נכחו יצחק ומשה ובה הוחלט ליטול מדדון את זכויות החתימה בחברה ולהעבירן למשה, בנימוק שדדון הפר את חובת האמונים שלו לחברה מאחר ועשה שימוש פסול בזכות החתימה שניתנה לו וניסה לקדם אינטרסים אישיים על חשבון החברה. גם לאחר מכן שב דדון וביקש להתמנות למשרה ניהולית בחברה, לקבל “רכב מנהלים” ולהורת על חלוקת דיבידנד, אך כל בקשותיו אלה סורבו.
  5. משלא הוסדרו המחלוקות ביניהם הגיש דדון ביום 26.11.2001 – ללא ייצוג משפטי – תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בה עתר “למתן סעד למניעת קיפוח” נגד החברה ונגד משה, יצחק ואביהם (אהרון). דדון ביקש באותה התביעה כי בית המשפט יורה על מינויו כמנהל, לחלופין על חובתה של החברה לפרוע שטר הון שהונפק לו, ולחלופי חילופין על חלוקת רווחים רטרואקטיבית בחברה. התביעה נמחקה, בהסכמה, תוך שמירת טענות וזכויות.
  6. כשנה לאחר מחיקת התביעה מ-2001, ביום 31.8.2005 הגיש דדון תביעה חדשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה עתר להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ”ט-1999 (להלן: “החוק” או “חוק החברות”) וכן לסעד כספי. בתביעה שהגיש טען דדון כי חרף הסיוע שהעניק ליצחק ולמשה בהצלת החברה מפירוק והגם שהוא מחזיק ב-40% ממניותיה, השניים מתעלמים מקיומו תוך שהם עושים בחברה כבתוך שלהם, נהנים ממשכורות מופרזות ומתנאים נלווים, דוחים את בקשותיו החוזרות ונשנות להיות מועסק בחברה ולקחת חלק פעיל בניהולה, ונמנעים מלהורות על חלוקת דיבידנדים מרווחי החברה. על כן ביקש דדון כי בית המשפט יורה על הפסקת הקיפוח המתמשך בחברה, על מינויו כמנהל פעיל בחברה וכן כי יורה למערערים לפרוע את שטר ההון שבחזקתו ולשלם לו “חלוקת רווחים ו/או דיוידנדים והפסד הכנסות” בסכום כולל של כשלושה מיליון ש”ח.
  7. ביום 13.1.2011, לאחר שההליך הועבר לשמיעה בפני השופטת י’ שבח, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה לפיה מונה מומחה מטעם בית המשפט להערכת שוויה של החברה, ובתוך כך הוסכם כי לאחר קבלת הערכת השווי יהיו המערערים רשאים להודיע אם הם רוכשים את מניותיו של דדון בחברה אם לאו. בהתאם להצעת בית המשפט, שהצדדים הסכימו לה, נקבע כי למשיב תימסר רק ה”שורה התחתונה” של חוות הדעת, היינו שווי מניותיו וכי לבית המשפט לא יימסר כל מידע שנכלל בה.
  8. המערערים סירבו לרכוש את מניותיו של דדון במחיר שבו נקב מעריך השווי ובעקבות כך קיים מעריך השווי הליך גישור בין הצדדים בניסיון להביא לרכישת חלקו של דדון בחברה. הליך הגישור כשל והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 5.3.2012, כחודשיים טרם המועד שנקבע לשמיעת ההוכחות, התכנסה ישיבת הדירקטוריון של החברה בה נכחו יצחק ומשה והוחלט בה, בין היתר, כי מעתה והלאה תחלק החברה לפחות 30% מהרווח הנקי מדי שנה “כדיבידנדים ו/או פרעון שטרי הון ו/או/ אגרות חוב ו/או תשלומים אחרים, הכל לפי המלצת והנחיית רו”ח החברה”.
  9. בפסק דינו מיום 5.6.2013 קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את תביעתו של דדון. בית המשפט המחוזי דחה את טענת דדון לעניין שכרם המופרז של יצחק ומשה בקבעו כי הגם ששכרם נאה ביותר לא הוכח כי הוא חריג “באופן העולה לכדי עושק המיעוט”. כמו כן דחה בית המשפט המחוזי את בקשת דדון להורות על מינויו כמנהל בחברה בקבעו כי אין לדרישה זו עיגון חוקי או הסכמי וכי דדון לא הוכיח כי הוא ניחן בכישורים הנדרשים לעבודה במשרת ניהול בחברה.
  10. ביחס להמינעות מחלוקת דיבידנד, סבר בית המשפט המחוזי כי סירובם המתמשך של המערערים להורות על חלוקת דיבידנד עולה בנסיבות המקרה כדי קיפוח. בית המשפט הדגיש כי מסקנתו זו נתמכת בעובדה שהמערערים נמנעו מלהורות על חלוקת דיבידנד לאורך תקופה ממושכת (כעשרים שנים) וציין כי זהו המצב למעשה מאז רכישת מניות החברה על ידי דדון (למעט חלוקה אחת בשנת 2002). תימוכין למסקנת הקיפוח בשל אי-חלוקת דיבידנד מצא בית המשפט המחוזי במשכורותיהם הנדיבות של המערערים ובתנאים הנלווים; באי העסקתו של דדון בחברה; ברכישת נכסי מקרקעין על ידי החברה; ובהעדר כל שיקול עסקי רלוונטי המצדיק את הימנעות המערערים מלחלק דיבידנד. בית המשפט המחוזי דחה בהקשר זה את הנימוקים שהציגו המערערים באשר להימנעותם מלחלק דיבידנד וקבע כי מדיניות חלוקת הדיבידנדים של החברה לא התבססה על תכנית עסקית כלשהי וכי הנימוק לפיו החברה נדרשת לשמור עתודות מזומנים ל”יום סגריר” אינו יכול להצדיק את הימנעותם מלחלק דיבידנד בהינתן מצבה הכלכלי האיתן של החברה וצבירת נכסים שונים על ידה.

פסק הדין של בית המשפט העליון

  1. לאור סקירת הפסיקה בישראל ובארה”ב, קבע בית המשפט העליון כי בנסיבות מסוימות עשויה הימנעות מחלוקת דיבידנדים בחברה פרטית להוות קיפוח של בעלי מניות המיעוט. זאת בייחוד כאשר בעלי מניות המיעוט בניגוד לבעלי מניות הרוב אינם נהנים מרווחיה באופן כלשהו, אף לא בדרך של משכורות או תנאים נלווים, וכן אינם יכולים למכור את מניותיהם בשוק במחיר המשקף את השווי של חלקם בחברה.
  2. בית המשפט העליון פסק, כי “הימנעותם השיטתית של יצחק ומשה מחלוקת דיבידנדים בחברה לאורך כעשרים שנה (להוציא שנה אחת); המשכורות הנדיבות והתנאים הנלווים ששילמה להם החברה לאורך כל אותן שנים; יתרת הרווח הבלתי מחולקת של החברה; סירובם של יצחק ומשה להעסיק את דדון בחברה; רכישת נכסי מקרקעין על ידי החברה; שלילת זכותו של דדון לעיין במסמכי החברה; אופייה המשפחתי של החברה; ושלילת זכות החתימה של דדון, כל אלה אומרים דרשני, בייחוד בהצטברם, ויש בהם בהחלט כדי לעורר חשש ממשי שמא ענייניה של החברה מתנהלים על ידי יצחק ומשה באופן המקפח את דדון. די בכך לצורך הרמת הנטל הלכאורי המוטל על דדון כמי שטוען לקיפוח ומכאן ואילך עובר הנטל אל כתפי המערערים – כמי שמנהלים את החברה ומחזיקים יחד “בלוק שליטה” של 60% ממניותיה – לסתור את טענת הקיפוח.”
  3. באשר לסעד לשם הסרת הקיפוח, ולאור היותה של החברה “מעין שותפות”, סבר בית המשפט העליון כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שהסעד הרצוי והמתאים להסרת הקיפוח בנסיבות העניין הוא “רכישה כפויה”, דהיינו חיובם של יצחק ומשה לרכוש את מניותיו של דדון על מנת להביא ל”הפרדת כוחות” בין בעלי המניות בחברה. סעד זה מצוין במפורש בסעיף 191 לחוק החברות כסעד אפשרי להסרת הקיפוח ו”אף הוכר בספרות כסעד מרכזי להתמודדות עם מצבים של קיפוח מתמשך”.
  4. מאידך, בית המשפט המחוזי פסק לבסוף כי בנסיבות שנוצרו סעד כזה “עלול להביא לשיתוקה של החברה”. כמו כן סבר בית המשפט כי פירוק החברה אף הוא אינו מהלך מתאים בהיותו סעד קיצוני מדי שאינו הולם את נסיבות העניין. לאחר ששלל את שני המהלכים הנ”ל הורה בית המשפט המחוזי, כאמור, על חלוקת דיבידנד בשיעור של 50% מרווחי החברה נכון ליום מתן פסק הדין.
  5.  בית המשפט העליון סבר, מאידך, כי ראוי היה להמשיך במתווה ה”רכישה הכפויה” אולם לאור העובדה שהמשיב לא ביקש זאת בכתבי טענותיו בערעור, אימץ את פתרון חלוקת הדיבידנד הכפויה.
0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.