צמצום הלכת אפרופים ביחס לחוזים מסחריים בין גופים עסקיים

ביום 20.11.2019 נתקבל פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, במסגרתו צמצם בית המשפט העליון באופן משמעותי את תחולתה של "הלכת אפרופים" ביחס ל"חוזים סגורים" בין צדדים עסקיים.

במקרה האמור, דובר בחוזה עבודות לשדרוג מסילות רכבת שנחתם בין הצדדים, אשר במסגרתו נוצר פער גדול בין האומדן הראשוני של הפרויקט אשר נעשה על ידי ביבי כבישים (כ-67 מיליון ש"ח) לבין התמורה שהרכבת שילמה לבסוף לביבי כבישים (כ-105 מ' ש"ח).

הצדדים היו חלוקים ביניהם על עצם המסגרת המשפטית לפתרון המחלוקת. לטענת ביבי כבישים, מחלוקת זו מצויה מחוץ לחוזה עליו חתמו הצדדים, שכן עסקינן בחוזה פתוח ובלתי שלם, שלתוכו יש לקרוא הסדרים משלימים המבוססים על עקרונות של תום-לב, הגינות וסבירות. הרכבת, מנגד, טענה כי התשובות לכל השאלות מושא המחלוקת מצויות בתנאי המכרז ובדל"ת אמותיו של החוזה, וכי חוזה זה קבע את המחירים בפרוטרוט, ויש להתייחס אליו כ"חוזה סגור". על כן, טענה הרכבת, על בימ"ש לפרש וליישם את תנאיו של חוזה סגור ככתבם וכלשונם, ולהיצמד ללשונו הכתובה של החוזה, למחירי העבודות שנקבעו בו ולדרכי קביעתם, ודין חיובים שהוטלו על הרכבת  שלא בהתאם להוראות הכתובות של החוזה להתבטל.

כב' השופט שטיין פסק כי מקרה זה נשלט על ידי הלכת אפרופים (המועדים הרלבנטים לתיק דנן קדמו לתיקון 2 לחוק החוזים שמטרתו היתה להעניק עדיפות ללשון הטקסט מקום ש"אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה") ולפיה חוזה יש לפרש לפי תכליתו הסובייקטיבית, דהיינו: לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה כפי שזו עולה מנוסחו ומנסיבות כריתתו. הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה, אבל לא כל החוזים נולדו שווים. רמת הפירוט של החיובים והזכויות אינה זהה בכל חוזה. בקצה אחד נמצא חוזה יחס פתוח שמנוסח בקווים כלליים, המסמיך את בימ"ש לקרוא לתוכם תנאים וחיובים חדשים, שלא הוסכמו מראש, על בסיס עקרונות משפט כמו תום לב, הגינות וסבירות, כשאלו מותאמים למטרות החוזה. ואילו, בקצה השני נמצא חוזה סגור עם התניה מלאה: חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית. חוזה סגור מנוהל על ידי כללים פורמאליים, שעיקרם דרישת הכתב.

על כן: "שופט אשר בא להכריע במחלוקת לגבי משמעותם של תנאיו של חוזה סגור לא יעסוק אלא בקביעתן של עובדות החוזה……פרשנותו של חוזה פורמלי סגור, ככל שמלאכה זו תידרש, תהא אפוא חסינה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה, על ידי בית המשפט. חובת תום-הלב תמשיך, כמובן, לחול על יחסי הצדדים, אך תחולתה תהא שיורית ושמורה למקרים קיצוניים של מצגי שווא, הטעיה ושימוש לרעה בזכויות; היא לא תשפיע על קביעת תוכנו של החוזה כהוא זה. …. לחוזה סגור, שתנאיו פורטו לפרטי פרטים במסמך ארוך, אשר על פי רוב מנוסח על ידי עורכי דין המנוסים בכתיבת הסכמים, יש תכלית מהותית-עסקית. לצדה של תכלית זו, יש לו, לחוזה סגור, תכלית נוספת, חשובה לא פחות, ששמה וודאות חוזית. ודאות זו מוזילה את עלות העסקאות, יוצרת ביטחון עסקי ומסייעת בגיוס הון ממוסדות פיננסיים ומהציבור הכללי… הגישה התכליתית חייבת אפוא להכיר – ואכן מכירה – בוודאות החוזה ובביטחון העסקי כאחת מתכליות החוזה."

בנסיבות המקרה, עסקינן בחוזה שהינו קרוב, לפי כתבו ולפי מהותו, לחוזה סגור עם התניה מלאה, והמרחק שבינו לבין חוזה יחס הוא מרחק שנות-אור. בנסיבות אלו, חייב היה בית משפט קמא לנקוט בגישה פורמלית ולהיצמד ללשונו הכתובה של החוזה, למחירי העבודות שנקבעו בו ולדרכי קביעתם – שכן כל אלו שיקפו את האופן בו בחרו הצדדים – הרכבת, מזה, וביבי כבישים, מזה – לחלק ביניהם את הסיכונים העסקיים שהיו כרוכים בביצוע הפרויקט. כמו כן חייב היה בית המשפט שלא לאפשר לביבי כבישים לעשות מקצי שיפורים ביחס להצעה שהציעה לרכבת במסגרת המכרז כדי לגבור על תריסר מתחרות: כל מקצה שיפורים כזה מנוגד לעיקרון השוויון בין המתחרים, שהוא לב לבם של דיני המכרזים.

הש' גרוסקופף הצטרף לתוצאה אליה הגיעה הש' שטיין והסכים לתובנה על פיה "לא כל החוזים נולדו שווים", אך בעוד הש' שטיין שם את הדגש בחוות דעתו על הבחנה בין החוזים השונים על בסיס "רמת הפירוט של החיובים והזכויות" (ועל בסיס זה גרס כי מאחר שלפנינו חוזה שלם ומפורט, יש לפרשו בצמידות ללשונו), ביקש הש' גרוסקופף להציע הבחנה הנעוצה בזהות המתקשרים בהסכם, ולאו דווקא ברמת הפירוט בה בחרו לנסח את חיוביהם.

לשיטתו יש להבחין בין מתקשר שהוא עוסק, דהיינו מתקשר מתוחכם המנהל עסקים ומיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות, לבין מתקשר שהוא אדם פרטי, כלומר בן אדם מן היישוב שלרוב אינו מיוצג היטב מבחינה משפטית בעת ההתקשרות. ועל כן יש שלוש קטגוריות של התקשרויות חוזיות: חוזה עסקי בין צדדים עסקיים, חוזה פרטי, שהוא חוזה שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים, וחוזה צרכני, שהוא חוזה שמהצד האחד לו עומדים עוסק או עוסקים ומהצד השני אדם פרטי או בני אדם פרטיים.

לדידו של הש' גרוסקופף, דיני הפרשנות שראוי להפעיל ביחס לכל אחד מסוגי החוזים הללו אינם זהים. דהיינו, קיימים הבדלים משמעותיים בין דיני הפרשנות אותם יש להפעיל ביחס לחוזה עסקי, ביחס לחוזה הפרטי וביחס לחוזה הצרכני.

הואיל והחוזה בו עסקינן במקרה זה החוזה בו עסקינן הוא חוזה עסקי, אזי קיימת כאמור חשיבות יתרה לכך שכללי הפרשנות שיופעלו יהיו כאלה היוצרים בסיס משפטי יעיל להתקשרויות עתידיות בין עוסקים. הטעם לכך הוא שהמתקשרים בחוזה העסקי הם שחקנים מתוחכמים, אשר משקיעים זמן ומשאבים בניסוח החוזה, ומודעים היטב לכללי הפרשנות החלים. "כלל פרשנות מרכזי התורם לשכלול ההתקשרות החוזית, הוא כלל הנותן ללשון החוזה מעמד מכריע בהליך פרשנות החוזה. יתרונו של כלל זה הוא בכך שהוא מקנה לצדדים במועד הכריתה שליטה מוגברת על תוכן החוזה, באמצעות כלי הניסוח שברשותם, תוך הבטחה כי הפרשן המוסמך (בית המשפט) יפעל על פי הנחיותיהם הכתובות, ולא ינסה לנחש את העומד מאחוריהם לאחר שהתגלע סכסוך ביניהם".

גם הש' פוגלמן צמצם את אפשרות הפרשנות של ההסכם הואיל והוא נחתם במסגרת מכרז שפרסמה הרכבת, וממילא תחום הוא בארבע אמותיו של המכרז ובעקרון השוויון.