רשויות מקומיות

חוק הרשויות המקומיות (אכיפה סביבתית – סמכויות פקחים), התשס”ח – 2008 הקנה סמכות לרשות המקומית לאכוף שורה של הוראות חוק סביבתיות, כך למשל: חוק אוויר נקי, חוק המים, חוק החומרים המסוכנים, חוק שמירת הניקיון וכו’.

אין כמעט רשות מקומית בה לא מופרים חיקוקים אלו – כולם או חלקם – חדשות לבקרים. בשל מגבלת משאבים של השלטון המרכזי קיימת לעיתים תת אכיפה בתחומים האמורים, דבר אשר עלול לסכן את שלום הציבור, בריאותו, וללא ספק פוגע ברווחתו ואיכות חייו. מתן סמכות אכיפה סביבתית רחבה לראש הרשות מאפשרת לו לקדם את הנושאים שתושבי הרשות רואים כבעלי עדיפות גבוהה, ולמקד את האכיפה הסביבתית באותם תחומים שתואמים את השקפת עולמו, המצע שהוצג לבוחרים, והבעיות שמאפיינות את העיר.

סעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות קובע כי “קנס שהטיל פקח או שהוטל בבית משפט עקב הפעלת סמכותו של פקח, ישולם, לקופת הרשות המקומית”. זוהי כמובן אחת ההוראות המשמעותיות ביותר שנקבעו בחוק, אם לא המשמעותית שבהן. תשלום הקנסות לקופת העירייה מקים מקור למימון פעילות האכיפה ולשיקום הנזקים שגורמים עבריינים סביבתיים – מבלי שהרשות תאלץ לשאת בעלות כבדה נוספת.

סעיף 2(א) לחוק הרשויות המקומיות קובע: “רשות מקומית…יפעלו בתחום שיפוטם לאכיפת חיקוקי הסביבה בהתאם להוראות חוק זה”. מאחר ומדובר בחובה של ממש אשר מטיל החוק על הרשות, תת אכיפה וריבוי עבריינות סביבתית חושפים את הרשות המקומית והעומדים בראשה להליכים משפטיים, לרבות הליכים פליליים. כך למשל, תושבים שנפגעו ממפעל שגרם לזיהום אויר, או מפיצוץ חומרים מסוכנים, עלולים לתבוע את הרשות על כך שלא אכפה את החוק כלפי אותו מפעל שגרם לפגיעה. במקרים מסוימים, וכתלות בחומרת הדבר, עלול בית המשפט להטיל על הרשות קנסות כבדים ונבחר הציבור עלול לעמוד בפני אשם פלילי עקב מחדליו בהפעלת מדיניות האכיפה.

מנקודת מבטם של תושבי העיר החוק מעמיד מנוף לחץ משמעותי להסדרת מפגעים סביבתיים שאינם מטופלים וגורמים למטרד וסכנות שונות. תושבים יכולים לעתור לבית המשפט בדרישה להורות לרשות לטפל בתחום סביבתי מוזנח שהיא אינה מבצעת פעולות אכיפה בעניינו, ואף לרתום את היעדר העשייה למטרות פוליטיות.