בית המשפט ביטל נישול של יזם מאחזקותיו ללא תמורה, בחברה שביצעה "אקזיט", בעילת העושק. על החשיבות של עריכת הסכם מייסדים וגיבוש הסדרי- Repurchase/Reverse Vesting בין יזמים

(*עדכון – ביום 4.10.2020 בוטל פסק הדין בהסכמת הצדדים (על פי הליך גישור שהתנהל ביניהם), במסגרת ערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון. פרטי ההסכמה נותרו חסויים.)

ביום 6.8.2019 מסר בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הש' מגן אלטוביה) את פסק דינו החשוב ואולי אף התקדימי בת"א 36969-12-15 משה בן אבו נ' נתנאל דוידי, אורי אלטר ופאלו אלטו נטוורקס ישראל בע"מ. במסגרת פסק הדין נדון עניינם של משה בן אבו, ושני שותפיו להקמת חברת סייברה CYVERA (כיום פאלו אלטו נטוורקס ישראל בע"מ), נתנאל דוידי ואורי אלטר ("דוידי" ו"אלטר").

דוידי ואלטר ייסדו את החברה ב-2011 ובסמוך לאחר מכן צירפו את התובע, בן אבו, למיזם בתחום אבטחת המידע תוך הסכמה על חלוקה שווה של הון המניות המונפק של החברה בין היזמים.

לימים, ובטרם נמכרה החברה לחברת פאלו אלטו נטוורקס, חתם התובע על מסמך וויתור מיום 24.1.2013 לפיו ויתר על כ – 2/3 ממניות החברה שהיו בבעלותו. מספר חודשים לאחר מכן חתם התובע על מסמך ויתור נוסף מיום 30.6.2013 לפיו ויתר על יתרת מניות החברה שהיו בבעלותו, למעט 45,850 מניות אותן מכר התובע במסגרת עסקת מכירת החברה לפאלו שהושלמה ביום 24.3.2014 (להלן: "מסמכי הוויתור" או "כתבי הוויתור"). כשנה לאחר השלמת עסקת פאלו, פנה התובע באמצעות בא כוחו אל דוידי ואלטר, במכתב מיום 15.3.2015, בו דרש להשיב לו את מניות החברה שהיו בבעלותו בטרם חתימתו על כתבי הוויתור או לפצותו בשווי מניות החברה שהיו בבעלותו כאמור. דרישתו של התובע נדחתה ולפיכך הוגשה התביעה.

לטענת התובע, בסמוך לאחר הקמת החברה, רקמו דוידי ואלטר תכנית לנשל את התובע מאחזקותיו בחברה בדרך של החתמתו על מסמכי הוויתור, לפיהם ויתר על רוב אחזקותיו בחברה ללא כל תמורה. זאת, תוך הטעיה, עושק, הפרת חובת אמון ותרמית.

דוידי ואלטר (והחברה) טענו מאידך כי: (א) התובע מנוע מלתבוע אותם נוכח תניות ויתור עליהן חתם בהסכמים מאוחרים לכתבי הוויתור ובכללם הסכם סיום ההעסקה וייעוץ, הסכם המכירה לפאלו אלטו והסכם לביטול הסכם הייעוץ, אשר את תוקפם התובע לא תוקף; (ב)  כי התובע המתין מעל שנה מהמועד בו נודעו לו עילות הביטול של כתבי הוויתור עד למשלוח ההודעה על ביטול כתבי הוויתור, כאשר בתקופה זו מכרו דוידי ואלטר את מניותיהם בחברה ושינו את מצבם באופן בלתי הפיך. (ג) כי חתימת התובע על הסכם המכר לפאלו, בידיעה ששאר בעלי המניות בחברה מסתמכים על תניית הוויתור הכלולה בו, מהווה "מעשה אקטיבי" השולל את הזכות לביטול כתבי הוויתור; (ד) כי כי כתבי הוויתור נחתמו על רקע פגמים בהתנהלותו של התובע שגרמו לחברה נזקים ומבוכה רבה, וכי הם הועברו  אל התובע מבעוד מועד והייתה לו הזדמנות לקרוא אותם, להתייעץ ולהעיר את הערותיו והוא חתם עליהם מרצונו החופשי תוך שהוא מבין את מהות המסמך, תוכנו והשלכות הסכמתו לתנאי כתבי הוויתור. ו-(ה) כי בשנת  2014 החלה להתרקם עסקה למכירת החברה לפאלו אלטו, במסגרתה חתם התובע על שטרות להעברת המניות בהתאם למועדים בהם נחתמו כתבי הוויתור ובמסגרת עסקת מכירת החברה לפאלו קיבל התובע סכום כולל של 7,000,000 ₪ בגיןמניות החברה שהיו בידיו בעת המכירה כמו כן קיבל התובע סכום של 200,000 דולר והופקד בעבורו סך של 500,000 דולר בנאמנות במסגרת הסכם המכירה. במסגרת העיסקה האמורה חתם התובע, בעצת עו"ד, על מסמכים בהם הוא מאשר שאין לו טענות.

באשר לחתימת כתבי הויתור, קיבל בית המשפט את טענות התובע כי בנסיבות בהן נחתמו מסמכי הוויתור, התקיימו כל שלושת היסודות המקימים את עילת העושק. ראשית, התובע היה חסר ניסיון והבנה כלכלית/משפטית. שנית, עריכת מסמכי הוויתור והחתמת התובע עליהם נעשו על ידי הנתבעים תוך ניצול חוסר ניסיונו של התובע. שלישית, בסמוך לחתימת התובע על מסמך הוויתור הראשון מכרו דוידי ואךטר  חלק ממניות החברה שהיו בידם תמורת 5.1 $ למניה, בעוד במסגרת מסמך הוויתור הראשון העביר התובע לחברה 2/3 ממניות החברה שהיו בידיו ובמסגרת מסמך הוויתור השני העביר משה לחברה את יתרת מניותיו למעט כ – 45,000 מניות, והכל ללא כל תמורה. דהיינו, מדובר בתנאים גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. בית המשפט קבע כי: "לציין, כי בהתחשב באירועים שאירעו לאחר חתימתו של משה על כתב הוויתור השני, נראה כאילו התגשמו כל מאוויי הנתבעים בעוד עניינו של התובע לכאורה להמשיך ולעבוד במסגרת החברה, נגוז, וגם בכך יש כדי ללמד על חוסר ההגינות הגלום במסמכי הוויתור. בעוד החברה ממשיכה ומשגשגת, נושל משה מרוב אחזקותיו בחברה וגם עבודתו בחברה הופסקה. אפילו אניח שיש ממש בטענות הנתבעים באשר לאופן עבודתו והתנהלותו של משה בחברה טרם החתימה על מסמכי הוויתור ולאחריהם ואף אקבל שהפסקת עבודתו של משה בחברה הייתה בלתי נמנעת, אין בכך כדי להצדיק את נישולו מרוב אחזקותיו בחברה, ללא תמורה, מקום שמניות החברה הוקצו לו בעד המוצר או הטכנולוגיה עליו התבססה החברה למצער בשלב הראשון לקיומה."

בית המשפט אף הרחיק לכת וקבע שלכאורה בוצעה עילה של הטעיה כלפי התובע ("נראה כי יש ממש גם בטענת התובע, לפיה עובר לחתימה על מסמכי הוויתור הוטעה כאשר אורי ונתי הבהירו לו כי אין לו אלטרנטיבה אחרת מלבד ויתור על חלק מאחזקותיו בחברה") ואף הפרו כלפיו חובת אמון ("בהתחשב בנסיבות שפורטו לעיל, נראה כי יש ממש בטענת התובע לפיה אורי ונתי הפרו את חובת האמון כלפיו, כאשר שכנעו אותו להסכים לוותר על רוב אחזקותיו בחברה ללא תמורה") אולם לא ראה צורך להאריך בדברים אלו, לאור העובדה כי בוססו יסודות עילת העושק.

בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כאילו ההודעה על ביטול מסמכי הוויתור, אשר ניתנה לאחר שחלפה שנה מאז נודעה לתובע עילת הביטול, חרגה "מכל מסגרת סבירה" של "הזמן הסביר" הקבוע בסעיף 20 לחוק החוזים וקבע כי הזמן הסביר הקבוע בסעיף 20 לחוק החוזים, למתן הודעת ביטול, אינו נמדד בזמן מוגדר אלא הוא תלוי נסיבות, מהות החוזה ואופן התנהגות הצדדים, וכי, בנסיבות העניין, לא מצא בראיות תמיכה לכך שאילו היה מי מבעלי המניות (כולל דוידי ואלטר) היה יודע על ביטול מסמכי הוויתור, היה מתנגד למכירת מניות החברה לפאלו במחיר כולל של 200,000,000 $, אותה הגדירו הנתבעים כ"עסקה המיוחלת של חברות הזנק". גם הטענות כאילו בהסכמים מאוחרים יותר ויתר התובע על תביעותיו ביחס למניות החברה נדחו על ידי בית המשפט שקבע כי "ויתורים" אלו אינם יכולים להכשיר את העושק במסגרת מסמכי הוויתור, על כן, יש לפרש את אותם סעיפי ויתור, באופן שיחולו רק על ההסדרים באותם חוזים ולא על מסמכי הוויתור.

בית המשפט הוסיף ודחה את טענת הנתבעים לפיה קבלת התביעה תלמד שלא ניתן לסמוך על התחייבויות חוזיות ותפגע ביציבות העסקית וקבע כי "קבלת התביעה תלמד שיש לנהוג בהגינות, תוך קיום חוזה בתום לב. טענת ההגנה של טעות בכדאיות העיסקה צריכה שתתבסס על תשתית שבה העיסקה בוצעה בתום לב ולא בנסיבות עושקות המתוארות."

למרות שדוידי ואלטר לא היו צד להסכמי הויתור, פסק בית המשפט כי יש לראות בהם צדדים למסמכי הוויתור החייבים להשיב לתובע את שקיבלו על פי מסמכי הוויתור. לפיכך, ראה לנכון לחייב את דוידי ואטר להעביר לתובע רק את התמורה העודפת שקיבלו בגין הגדלת שיעור אחזקותיהם בחברה עקב חתימת התובע על מסמכי הוויתור.

נדמה שפסק הדין, שהינו פסק דין נדיר יחסית הקובע כי התקיימו תנאי עילת העושק, בסיטואציה בה מדובר בצדדים מתוחכמים העוסקים בתחום מתוחכם, מחייב התייחסות קפדנית של צדדים להסכם מייסדים או צדדים להקמת חברה לתת דעתם במספר מישורים הקשורים במחויבות של כל מייסד כלפי החברה, בתקופת המחויבות ובאפשרות ניתוק היחסים. מן הראוי כי צדדים למיזם טכנולוגי, המתקשרים ביניהם טרם התקשרויות בהסכמי השקעה, ישיתו דעתם להסדרי Repurchase/Reverse Vesting ברורים הקובעים את שיעור האחזקות של יזם שלא ישלים את מחויבויותיו כלפי החברה, או את אפשרות ניתוק היחסים בין היזמים בשלב המאוחר להקמת המיזם. סיטואציה זו הינה שכיחה בחברות הזנק, וניתנת להסדרה ופתרון בשלב הייסוד של החברה.