קיפוח המיעוט לפי סעיף 191 לחוק החברות – עילה, גבולותיה, שלבי הדיון והסעדים

סקירה עדכנית בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, מעניין אדלר נ' לבנת (2015) ועד עניין לוסקין נ' גבעות עולם (2025)

↑ לתוכן העניינים

א. מבוא: המסגרת הנורמטיבית

סעיף 191(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999¹, מסמיך את בית המשפט – מקום שבו "התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו" – ליתן, לפי בקשת בעל מניה, "הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו", ובכלל זה הוראות לניהול ענייני החברה בעתיד או הוראות בדבר רכישת מניות בידי בעלי המניות או בידי החברה עצמה (בכפוף לסעיף 301 לחוק). ההוראה ממשיכה את ההסדר שהיה קבוע בסעיף 235 לפקודת החברות², מבלי לשנות מעקרונותיו.³

הפסיקה חוזרת ומדגישה כי מדובר ב"הוראת מסגרת" וב"רקמה פתוחה": עילה כללית וגמישה, שאינה קובעת רשימה סגורה לא של מצבי קיפוח ולא של דרכי תיקונו, והיא מקנה לבית המשפט "ארגז כלים מגוון המאפשר לו לעצב 'בתפירה ידנית' את הפתרון ההולם את נסיבות המקרה".⁴ לצד הגמישות הודגש בפסיקה כי הסמכות לפי סעיף 191 היא "סמכות שברשות", והסעד הניתן מכוחה הוא סעד מן היושר – ומכאן משקלם של שיקולי צדק, התנהלות הצדדים ותוחלת הסעד בפועל.⁵

שני מקורות דוקטרינריים ניצבים ביסוד ההסדר הישראלי, ובכך ייחודו. הספרות עומדת על כך שההגנה על המיעוט התפתחה באנגליה במסגרת הדוקטרינה של קיפוח המיעוט, הנשענת על קונסטרוקציה קניינית – איסור על נטילה כוחנית של קניין המיעוט; ואילו בארצות הברית התפתח הפתרון במסגרת חובות אמון של בעלי שליטה, הנשענת על כוחו של בעל השליטה להשפיע על ענייני אחרים. חוק החברות אימץ את שני ההסדרים כאחד – את האנגלי בסעיף 191 ואת האמריקאי בסעיף 193 – והוסיף עליהם את חובת תום הלב שבסעיף 192. ⁶ נפקות מעשית לכך היא שלתובע עומדים שני מסלולים חלופיים ומצטברים, שהמעבר ביניהם משפיע על נטלי ההוכחה, על היקף הסעדים ועל השאלה אם התביעה תתברר כתביעה אישית או כנגזרת (ראו פרק ו' להלן).

עוד יוער כי המעבר המינוחי מ"עושק המיעוט" שבסעיף 235 לפקודה אל "קיפוח המיעוט" שבסעיף 191 לא היה מקרי: הוא נועד להבהיר שתוכנו של ההסדר החקיקתי רחב מזה שהתפתח בדוקטרינה המסורתית של העושק, אשר הותנתה בהוכחת "העברת נכס" מן המיעוט אל הרוב, בהוכחת נזק שכבר התגבש ובהוכחת מדיניות מקפחת נמשכת. שלושת הסייגים הללו נשמטו: הלשון "או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו" מאפשרת פנייה לבית המשפט אף בטרם התגבש הנזק, ודי באירוע מקפח בודד. ⁷ יחד עם זאת, פנייה מוקדמת מדי תידחה כמוקדמת: בעניין קיבוץ אורים נקבע כי כל עוד לא ברור אם הפעולה תבוצע כלל, באילו תנאים ובאיזו תמורה – התביעה מקדימה את זמנה.

הגדרתו המהותית של הקיפוח נותרה זו שנקבעה בעניין בכר:⁸ "קיפוח המיעוט בחברה הוא בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במיתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה". מבחן העזר המרכזי שאומץ בפסיקה הוא מבחן הפגיעה בציפיות הלגיטימיות של בעל המניות הטוען לקיפוח, כאשר תוכנה של הציפייה הלגיטימית משתנה על פי נסיבות המקרה ואופייה של החברה (עניין גדיש)⁹.

שני מאפיינים יסודיים של העילה ראויים להדגשה כבר בפתח הדברים. ראשית, המבחן לקיומו של קיפוח הוא מבחן אובייקטיבי-תוצאתי: נבחנת התוצאה המקפחת, ואין נדרש התובע להוכיח מניע או כוונה להרע מצד המקפח.¹⁰ מכאן, שאף החלטה שהתקבלה בתום לב ולטובת החברה עשויה, בנסיבות מסוימות, להיות מקפחת בתוצאתה. שנית, חובת מניעת הקיפוח היא "דו-זרועית": האחת מופנית כלפי החברה מכוח סעיף 191, והשנייה מופנית כלפי בעלי המניות עצמם מכוח סעיף 192(ב) לחוק, האוסר על בעל מניה לקפח בעלי מניות אחרים.¹¹

מבחינה תחולתית, העילה עומדת לבעל מניות הן בחברה פרטית והן בחברה ציבורית, ואולם אופייה של החברה משליך על תוכן הציפיות הלגיטימיות ובהתאם על עצם קיומו של קיפוח (עניין תוליק רקיע). נכונותם של בתי המשפט לבוא לעזרת המיעוט גוברת בחברה פרטית, שבה אין למיעוט "שוק" למכירת מניותיו במחיר המשקף את שוויין, והפתח לניצולו בידי הרוב רחב יותר (עניין פרט תעשיות מתכת; עניין יותר סוכנות לביטוח). בחברות המאופיינות כ"מעין-שותפות" – חברות פרטיות קטנות שהוקמו על יסוד יחסי אמון אישיים, שיתוף בניהול ובבעלות – מציבה הפסיקה נורמת הגינות מוגברת, ומכירה בציפיות לגיטימיות רחבות יותר, ובראשן הציפייה להשתתפות בניהול.¹²

עוד יודגש כי חרף כותרתה המקובלת של העילה, לשון הסעיף מדברת בקיפוח "בעלי המניות שלה, כולם או חלקם", ואינה מוגבלת למיעוט מבחינת שיעור ההחזקות. כך, בעניין לוסקין ¹³ עמד בית המשפט על החשש לפגיעה בקבוצת הרוב, עד כדי קיפוחה, כתוצאה ממערכת הסכמית שהותירה בידי בעל מניות המיעוט שיקול דעת בלעדי בהחלטות מהותיות – מצב שאינו "קלאסי", אך הובא בחשבון בעיצוב הפתרון.

שאלת המעמד – מי רשאי לתבוע ונגד מי. זכות התביעה לפי סעיף 191 נתונה ל"בעל מניה", וזהו תנאי סף ממשי: בעניין חברה פלונית נ' אלמונית ¹⁴ בוטלה החלטה שמינתה משקיף לדירקטוריון חברה לבקשת בת זוג שטענה לזכויות מכוח הלכת השיתוף, משנקבע כי בהיעדר רישום מניות על שמה אין היא באה בגדר "בעל מניה", וכי ממילא לא הוכחה התנהלות בלתי תקינה ולא הוכח נזק. מנגד, העילה אינה שמורה למיעוט דווקא: בעניין חורי ¹⁵ נקבע כי אין תנאי סף שלפיו הטוען לקיפוח יהיה בעל מניות מיעוט, וכי גם מחזיק ב-50% ממניות חברת מעטים המצויה במבוי סתום רשאי לתבוע (וראו גם עניין אבנון יזמות,¹⁶ באותה רוח). באשר לזהות הנתבעים – בעניין לכט שחר ¹⁷ הובהר כי סעדים למניעת קיפוח יכולים להינתן נגד בעלי מניות אחרים, נגד נושאי משרה או נגד גורמים אחרים המנהלים את ענייני החברה – ולפיכך נמחקה התביעה נגד חברה קשורה שהייתה מלווה בלבד ולא נטלה חלק בניהול, בעוד שביחס לעורך דינה של החברה הותר תיקון כתב התביעה, שכן עורך דין עשוי להימנות עם הגורמים המנהלים את ענייניה. פסיקת המחוזי פיתחה את תנאי הסף הזה לכלל מדרג ברור. בעניין מזרחי ¹⁸ נקבע כי רק בעל מניות של החברה שלגביה נטענת טענת הקיפוח רשאי לתבוע, ומשהתובע לא היה רשום ואף לא היה זכאי להירשם – לא עמד בתנאי הסף. מנגד, בעניין אברמוף ¹⁹ הוכר מעמדו של מי שהוכיח – על יסוד הסכם בעל-פה – כי הוא זכאי להירשם כבעל 10% מהמניות, אף שלא היה רשום ככזה בעת הגשת התביעה; ונקבע כי ניתן לייחס משקל גם לאופן שבו התייחסו הצדדים זה לזה בפועל. הגבול נמתח בעניין שפירא:²⁰ מי שהחזיק אופציות ובחר משיקוליו שלא לממשן אינו "זכאי להירשם" לעניין זה – אף שבאותו עניין נאכפה אופציית המכר שבידיו והחברה חויבה לרכוש את זכויותיו לפי שווי הוגן. ובעניין קליפר ²¹ הוכרה גמישות הפוכה: אף שהמניות נרשמו על שם התובעת בלבד בעוד השותפים בפועל היו אביה והנתבע, בורר בית המשפט את הסכסוך לגופו כסכסוך שותפים בחברת מעטים – אך סירב להרחיב את העילה כלפי צד שלישי שאינו בעל מניות ואינו שותף. שני חידודים נוספים ראויים לציון. האחד – התקרה: הדוקטרינה אינה חלה לטובתו של מי שמחזיק למעלה מ-50% מן המניות; העילה נועדה למי שנתון לכוחו של אחר, ולא למי שהכוח בידיו. ²² השני – מועד רכישת המניות: בעניין בכר נ' ת.מ.מ. נקבע כי עצם רכישת המניות שנים לאחר שנכרת ההסכם המקפח אינה שוללת את זכות התביעה, וכי מחיר נמוך ששולם בעדן אינו מהווה כשלעצמו הוכחה לידיעה על הקיפוח. ההלכה נותרה פתוחה לשתי קריאות – מצמצמת, שלפיה ידיעה בפועל על קיפוח שהסתיים תחסום את התביעה, ומרחיבה, שלפיה נשמרת זכות התביעה בכל מקרה, שכן אין זה ראוי שבעל השליטה ייהנה מכך שהמחיר ששולם למיעוט-המוכר היה נמוך במיוחד. ²³ ולבסוף, גם ההנחה שהקיפוח הוא בהכרח יחסי – רוב מול מיעוט – אינה מדויקת: בעניין חסקי אלון ²⁴ נאמר כי תביעה לפי סעיף 191 אפשרית גם כאשר הקיפוח הנטען הוא של כלל בעלי המניות בחברה – למשל מקום שהפגיעה נובעת מנושאי משרה או מגורם המנהל את החברה, ולא מקבוצת רוב.

↑ לתוכן העניינים

ב. הנסיבות שבהן יוכר קיפוח

מקבץ פסקי הדין שניתנו בעשור האחרון מאפשר לשרטט את הקטגוריות המרכזיות שבהן הכירה הפסיקה בקיפוח, תוך הדגשה כי אין מדובר ברשימה סגורה, וכי לעיתים קרובות הקיפוח נלמד דווקא מהצטברותם של אירועים אשר איש מהם, כשלעצמו, לא היה עולה כדי קיפוח (עניין יותר סוכנות לביטוח; עניין פרט תעשיות מתכת).

(1) חלוקה בלתי שוויונית של רווחי החברה ומשיכות חד-צדדיות. משיכת סכומים נכבדים מקופת החברה בידי בעל השליטה, באופן חד-צדדי וללא מקבילה כלפי המיעוט, הוכרה כחלוקה לא שוויונית של רווחי החברה העולה כדי קיפוח (עניין יותר סוכנות לביטוח). באותה רוח, הוצאת כספים מהחברה שלא כדין בידי בעל השליטה, תוך ניצול מעמדו כמנכ"ל וכבעל שליטה, הוגדרה "דוגמה מייצגת" של קיפוח המיעוט.²⁵

(2) הימנעות ממושכת מחלוקת דיבידנדים בהצטרף לנסיבות נלוות. לבעל מניות אין אמנם זכות קנויה לדיבידנד (עניין טופז), ואולם בחברה פרטית עשויה מדיניות אי-חלוקה מתמשכת להוות קיפוח, בייחוד כאשר המיעוט – בשונה מהרוב – אינו נהנה מרווחי החברה בשום דרך, אף לא בדרך של שכר ותנאים נלווים, ואינו יכול לממש את מניותיו בשוק. בעניין פרט תעשיות מתכת אושרה קביעת קיפוח על יסוד הימנעות מחלוקת דיבידנדים במשך כעשרים שנה, בהצטרף למשכורות נדיבות ששולמו לבעלי הרוב, לסירוב להעסיק את המיעוט, לשלילת זכות העיון וזכות החתימה שלו ולאופייה המשפחתי של החברה. בית המשפט הדגיש את משקלה של "התמונה הכוללת": גם מקום שבו כל אירוע בפני עצמו אינו מקפח, הצטברות האירועים עשויה ללמד כי החברה נוהלה בדרך מקפחת.

(3) הדרה מניהול ונישול מן ההחזקות בעקבות פרוץ הסכסוך. בחברה שהיא מעין-שותפות עשויה לקום לבעל מניות ציפייה לגיטימית להימנות עם שדרת הניהול, ופעולות רוב שנועדו להדירו ממנה פוגעות בציפייה זו ועשויות להצדיק סעד (עניין אדלר, שבו הוכרה עקרונית ציפייה כאמור, הגם שבנסיבות המקרה נשללה זכאותם של הטוענים לקיפוח בשל התנהלותם הפסולה). ביטוי מובהק לכך ניתן בעניין בכר,²⁶ שבו הבחין בית המשפט (השופט גרוסקופף) בין תקופת טרום הסכסוך – שבה לא נמצא קיפוח באופן ניהול החברה ובתנאי המסחר שהונהגו – לבין תקופת הסכסוך: משהתגלעו חילוקי דעות, פעלו בעלי הרוב חד-צדדית להדרתם המוחלטת של בעלי המיעוט מן החברה ולנישולם מאחזקותיהם, ובכך הפרו את מערך ההסכמות שלפיו המיעוט אחראי על הניהול השוטף בעוד הרוב מתווה מדיניות ומממן – פגיעה בציפיות לגיטימיות העולה כדי קיפוח.

(4) מניעת מידע, אי-כינוס מוסדות החברה והדרת המיעוט מקבלת החלטות מהותיות. הציפייה הלגיטימית של בעל מניות אינה מתמצה בפירות כלכליים בלבד, אלא כוללת גם ציפייה לשקיפות ולהתנהלות תאגידית תקינה. שלילת זכות העיון במסמכי החברה נמנתה עם הנסיבות שהצטברו לכלל קיפוח בעניין פרט תעשיות מתכת; התנהלות נטולת שקיפות מצד הרוב עמדה ביסוד קביעת הקיפוח בעניין קרדוש; ובעניין האמה הודגש, מן הצד השני של המשוואה, כי פגמים פרוצדורליים לא-מהותיים – להבדיל מהדרה שיטתית – אינם מקימים כשלעצמם עילת קיפוח. המסקנה המעשית היא שאי-כינוס אסיפות ודירקטוריון, הימנעות מהמצאת דוחות ומסמכים והכרעה בעניינים מהותיים מחוץ למוסדות החברה יישקלו בעיקר כחלק מן התמונה הכוללת, ומשקלם גובר ככל שהם שיטתיים ומלווים בפגיעה כלכלית. בפסיקת המחוזי מצוי לכך ביטוי מובהק: בעניין פרקינס ²⁷ נזקפה לחובת הנתבע העובדה שלא התקיימו ישיבות דירקטוריון מסודרות וההחלטות התקבלו בפועל בידו בלבד, ללא מעורבות ודיווח לדירקטוריון או לבעלי המניות; ואף בעניין מוניות נווה ²⁸ – שבו נדחתה תביעת הקיפוח לגופה – הורה בית המשפט לחברה להקפיד על מתן זכות עיון במסמכים לבעלי המניות ועל כך שהטבות ייקבעו לפי אמות מידה שיאושרו במוסדות החברה.

(5) שינוי חלוקת המשאבים בניגוד לציפיות שהתגבשו על יסוד מבנה ההון ההיסטורי. בעניין טופז נקבע כי החלטה שהעניקה למניות הפדיון (שלהן צמודות זכויות ניהול בלבד) זכאות לדיבידנד – בניגוד לכוונת הצדדים ההיסטורית שלפיה המניות הרגילות לבדן זכאיות לרווחים – היא החלטה מקפחת שדינה ביטול: היא אינה מגדילה את עושר החברה אלא רק משנה את אופן חלוקת המשאבים, ופוגעת בציפיות הלגיטימיות של בעלי המניות הרגילות, מבלי שניצב בבסיסה רציונל עסקי לגיטימי.

(6) הנפקת מניות בחסר (בדיסקאונט) ודילול המבוסס על הערכת שווי בחסר. בעניין גינזבורג התווה בית המשפט העליון (השופט שטיין) את המסגרת לבחינת טענת קיפוח שעניינה גיוס הון: הנפקה במחיר הנופל מהשווי הריאלי של המניות מעוררת, ככל ששיעור הדיסקאונט גדול יותר, חשד גובר לקיפוח, שכן העילה נבחנת בראי תוצאתי. בעניין תוליק רקיע הודגש הרציונל: כאשר ההקצאה מתבססת על חוות דעת המעריכה את שווי המניות בחסר, עולה חשש להעברת ערך מכיסם של בעלי המניות שאינם משתתפים בהנפקה אל כיסם של המשתתפים בה ולדילולם שלא כדין; מכאן הדרישה שההנפקה תיעשה בתום לב ולטובת החברה, תוך התחשבות באינטרסים של כלל בעלי המניות, כאשר טובת החברה קודמת לאינטרסים אישיים. האסמכתה העליונה המרכזית לשאלה כיצד נקבע "השווי הריאלי" לצורך הנפקה פרטית היא עניין קום:²⁹ נפסק כי הערך הריאלי נגזר בראש ובראשונה מעסקאות שנעשו במניות החברה בסמוך לפני ההנפקה; כי פרמיית שליטה אינה יכולה להסביר פער קיצוני בין מחיר עסקה קודמת למחיר ההנפקה; וכי אי-גילוין של אותן עסקאות לבעלי מניות המיעוט – שנמנע מהם להחליט החלטה מושכלת אם להשתתף – הוא כשלעצמו הפרה היוצרת חזקה בדבר קיומו של נזק. מכאן שתי מסקנות מעשיות: יש לתעד את בסיס התמחור, ויש לגלות למיעוט את מלוא העסקאות המשוות בטרם תוצע לו ההשתתפות.

(7) ניהול כושל וקיפאון הפוגעים באינטרס הכלכלי הבסיסי של המיעוט. בעניין קרדוש ³⁰ הוכר קיפוח מקום שבו התנהלות רוב נטולת שקיפות ורווית הפסדים, בצירוף נתק וקיפאון רב-שנתי, סיכלו כל אפשרות מעשית להתממשות ציפייתו הלגיטימית של המיעוט לכך שהחברה תתפקד, תפיק רווחים ותשתפו בהם. בפסיקת המחוזי הורחבה קטגוריה זו בעניין פרקינס, שבו נקבע כי אף שאין מדובר בנסיבות מובהקות של קיפוח, "מקרה קיצוני של כשל בניהול ואי-הבאת הפוטנציאל לכדי מימוש" – בצירוף היעדר התנהלות תאגידית מסודרת – מקים עילת קיפוח. באותו עניין נאמר גם, בחידוש הראוי לציון, כי הציפייה הלגיטימית למעורבות בניהול אינה נחלתן הבלעדית של חברות מעין-שותפות, ואין מניעה להחילה גם על חברות שאינן כאלה. הסייג לכך מובא בפרק ג' להלן: כשל ניהולי שהוא נחלתם המשותפת של שני הצדדים אינו מקים עילת קיפוח לאיש מהם.

(8) אובדן אמון ומבוי סתום במעין-שותפות. הלכה חשובה שנקבעה בעניין אדלר ופותחה בפסיקה שאחריו היא כי משבר אמון חריף בין "שותפים" בחברה שהיא מעין-שותפות, המוביל למבוי סתום, מקים כשלעצמו עילה להתערבות מכוח סעיף 191 ולמתן סעד של הפרדת כוחות – וזאת אף מקום שבו לא הוכח קיפוח "קלאסי" של צד אחד בידי משנהו, ואף אם הסעד לא התבקש כלל (עניין אדלר; עניין מגנזי; עניין לוי )³¹. בעניין לוסקין (2022) הוסבר הרציונל בחדות: משמדובר במעין-שותפות, משבר אמון דרמטי מצדיק היפרדות אף מבלי להוכיח קיפוח בפועל, שכן "באובדן האמון טבוע חשש מובנה מפני קיפוח אפשרי גם בהתנהלותה העתידית של החברה". באותו עניין הורה בית המשפט על היפרדות אף שהסעד לא התבקש במפורש, בקבעו כי דרך זו עדיפה על אפשרויות ה"קצה" – פירוק החברה מזה, או הותרת מצב הפוגע פגיעה משמעותית באחד הצדדים מזה. עם זאת, סיווג חברה כמעין-שותפות לצורך כך ייעשה בזהירות ובעזרת מבחני עזר – ובהם קיומם של יחסי אמון אישיים בבסיס ההתאגדות, שיתוף בניהול, מגבלות על עבירות המניות ומספר מצומצם של בעלי מניות – ובכפוף לשכנוע כי אין מנוס מהפרדה בין ה"שותפים".

(9) מימון הגנתם המשפטית של הנתבעים מקופת החברה. זוהי עילת קיפוח עצמאית שהוכרה בפסיקת המחוזי, והיא ראויה לתשומת לב מיוחדת משום שהיא נולדת בתוך ההליך עצמו – לאחר הגשת התביעה. ההיגיון פשוט: בעל מניות המיעוט מממן את ההליך מכיסו הפרטי, בעוד שהרוב מתגונן מפני אותן טענות ממש באמצעות משאבי החברה שהמיעוט שותף בבעלותם – ובכך נוצרת חלוקה בלתי הוגנת של משאבי החברה במובהק. בעניין רייכמן ³² נקבע כי כאשר הבסיס לתביעה נעוץ בסכסוך שבין בעלי המניות, אין מקום שהחברה – ולא בעלי המניות – תישא בעלויות ההגנה מפני התביעה, והנתבעים חויבו להשיב לקופת החברה את העלויות שהוציאה. באותו עניין זו הייתה אחת משתי העילות היחידות שהוכרו כמקימות קיפוח. בעניין מנצור ³³ הגיע בית המשפט לתוצאה זהה: יתר טענות הקיפוח נדחו, אך תשלום ההוצאות המשפטיות מקופת החברה בגין המחלוקת שבין הנתבעים לתובע הוכר כקיפוח, חברת האם חויבה בהשבה, וההסטה של משאבי החברה למימון הסכסוך אף נמנתה עם הנימוקים שהצדיקו את ההיפרדות – בדרך של מכירה כפויה של מניות התובע.

שני סייגים חשובים עולים מעניין רייכמן ומחדדים את גבולות העילה. ראשית, צירוף החברה כנתבעת בתביעת קיפוח אינו פסול כשלעצמו – הוא תואם את הפרקטיקה ואף הכרחי, שכן החברה עשויה להיות מושפעת מן ההליך ואף לחוב בסעד (למשל כאשר מתבקש כי היא שתרכוש את מניות התובע). המחלוקת אינה על צירוף החברה אלא על מי נושא בעלות ההתגוננות. שנית, מכאן נגזרת ההבחנה המעשית: יש להפריד בין הוצאות הגנתה של החברה עצמה, בכובעה כנתבעת, לבין הוצאות הגנתם האישית של בעלי הרוב ונושאי המשרה – שאותן אין להטיל על הקופה המשותפת. הבחנה זו נטענה בעניין לוי,³⁴ שם טענו הנתבעים כי החברות זכאיות לממן את הגנתן שלהן, בעוד שהתובע טען כי עצם מימון ההליך בידי החברות מגבש עילת קיפוח עצמאית ונפרדת. מבחינה מעשית, המסקנה לתובע היא לעתור לסעד של השבה לקופת החברה כבר בכתב התביעה, ולעקוב אחר הסכמי שכר הטרחה ואופן חיובם; ולנתבע – להקפיד על הפרדה חשבונאית וחוזית מלאה בין ייצוג החברה לבין הייצוג האישי.

(10) הערה על ערוץ חלופי: פגמים בכריתה. יש שהעוול לבעל המניות אינו מתגבש כ"קיפוח" תאגידי אלא כפגם בכריתת עסקת המניות עצמה. בעניין איבגי ³⁵ בוטלו ההסכמות בדבר התמורה בגין העברת מניותיו של בעל מניות בעילות של הטעיה ועושק – הסתרת מידע מהותי, ניצול אישיותו החלשה ושימוש במניפולציה רגשית – ואולם המניות עצמן לא הושבו לו, משהסכים עקרונית לצאת מן החברה וההעברה בוצעה בפועל, והוא הופנה לתמורה הולמת שתיקבע בהערכת שווי. לקח מעשי: כאשר עילת הקיפוח חלשה, ראוי לבחון במקביל את עילות דיני החוזים, שסעדן עשוי להוביל לתוצאה כלכלית דומה.

(11) עסקאות בעלי עניין שלא אושרו כדין. זוהי אחת מעילות הקיפוח החזקות מבחינה ראייתית, משום שהיא נשענת על הפרת מנגנון סטטוטורי ולא על הערכה שיפוטית של הוגנות. בעניין לילך טל ³⁶ התקבלה תביעת קיפוח מקום שבו שורה ארוכה של עסקאות בעלי עניין, שהיו טעונות אישור האסיפה הכללית לפי סעיפים 270–273 לחוק החברות, לא הובאו לאישורה כלל והוסתרו מבעלת מניות המיעוט. נקבע שם כי מנגנון האישור נועד לצמצם את ניגוד העניינים האינהרנטי הגלום בעסקאות אלה, וכי הפרתו – בנפרד ובמצטבר לחלוקה הבלתי הוגנת של משאבי החברה שנלוותה אליה – מגבשת קיפוח.

(12) שכר עודף כ"דיבידנד מוסווה". תשלומי שכר לבעלי מניות שאינם עובדים בפועל עשויים להיות מסווגים מחדש כחלוקת רווחים מוסווית. בעניין קהא נ' דגן ³⁷ נקבע כי שכר ששולם לבעלת מניות-דירקטורית לאחר שחדלה לעבוד בחברה היווה דיבידנד מוסווה – בהבחנה משכר הדירקטורים ששולם לה בעד כהונה פעילה בדירקטוריון, שנמצא סביר ולגיטימי. עם זאת הודגשה שם נקודה חשובה להגנה: כל עוד התשלומים שוויוניים בין קבוצות בעלי המניות ואינם מפלים לרעה מי מהן, אין בסיווגם כשכר או כדיבידנד כדי לגבש קיפוח (אם כי ייתכנו לכך השלכות בדיני המס ובכללי החלוקה שבסעיף 302 לחוק). באותו עניין הוכרה גם עילת קיפוח בגין אי-העסקת בת משפחה אחת בחברה, שעה שילדיהם של יתר בעלי המניות הועסקו בה.

(13) פגמים בממשל התאגידי כמחזקים – ולא כמכוננים. בעניין לילך טל נמצא כי החברה לא קיימה אסיפות כלליות במשך ארבע שנים (בניגוד לסעיף 60 לחוק), לא הביאה דוחות כספיים לפני האסיפה (בניגוד לסעיפים 171(ג) ו-173(א)) ולא מינתה כדין רואה חשבון מבקר (בניגוד לסעיף 154). בית המשפט קבע במפורש כי אין די בפגמים אלה כשלעצמם כדי לגבש קיפוח – שכן חברות פרטיות רבות אינן מקפידות על כללי הממשל התאגידי באופן דווקני – אך יש בהם כדי לחזק את המסקנה בדבר קיפוח הנשענת על יסודות אחרים. זהו האיזון המעשי: פגמים פרוצדורליים הם ראיה תומכת, לא עילה עצמאית.

(14) חשש מהותי לקיפוח עתידי. סעיף 191 מאפשר פנייה לבית המשפט גם מקום ש"יש חשש מהותי" שענייני החברה יתנהלו בדרך מקפחת, בטרם התגבש הנזק. הדבר פותח פתח לסעד מונע – ביטול החלטה שטרם בוצעה, צו האוסר על השלמת עסקה, או הוראות ניהול צופות פני עתיד – ומייתר את הצורך להמתין עד שהחלוקה הבלתי הוגנת תושלם. השימוש בכלי זה מחייב תשתית קונקרטית: חשש שאינו נשען על תוכנית מגובשת, שתנאיה ותמורתה ידועים, יידחה כמוקדם מדי.

↑ לתוכן העניינים

ג. הנסיבות שבהן לא יוכר קיפוח

לצד הרחבת העילה, הפסיקה שרטטה גבולות ברורים למדי, וניתן לחלץ ממנה מספר טעמים אופייניים לדחיית טענת קיפוח.

(1) היעדר ציפייה לגיטימית. הציפייה הנטענת נבחנת על רקע ההיסטוריה של החברה ומבנה הזכויות שבה. בעניין טופז נדחתה הטענה כי ביטול מגבלת העבירות של מניות הניהול מקפח: החברה חדלה זה מכבר להיות חברה משפחתית, עקרון ההדדיות המאפיין מעין-שותפות לא התקיים בה מעולם, והמערערים אף ויתרו לאורך השנים, ב"שרשרת של ויתורים", על הציפייה הנטענת. עוד נקבע שם כי גיוון בזכויות הצבעה – הפרדה בין מניות המקנות זכויות ניהול למניות המקנות זכויות ברווחים – הוא הסדר לגיטימי, ושלילת זכויות הצבעה מסוג מניות מסוים אינה כשלעצמה קיפוח. באותה רוח, בעניין מגנזי נקבע כי לבעל מניות שמעולם לא נטל חלק בניהול החברה, ואשר זו נוהלה בפועל בידי שותפו ללא כל התערבות מצדו, לא קמה ציפייה לגיטימית להשתתף בניהול – וממילא אין קיפוח.

(2) הסכמה, ויתור או השתק. פעולה שנעשתה בהסכמת בעלי מניות המיעוט – או שהמיעוט השלים עמה לאורך זמן מבלי למחות – לא תוכר בדרך כלל כמקפחת בדיעבד. בעניין טופז הודגש כי אף אם קמה בתחילת הדרך ציפייה לגיטימית מסוימת, זו נשללה לפני שנים רבות בשל "שרשרת" של ויתורים מצד הטוענים לקיפוח; ובעניין האמה נזקפה לחובת הטוענת לקיפוח בחירתה שלא לעשות שימוש בכלים הסטטוטוריים שעמדו לרשותה. יובהר עם זאת כי ההסכמה נבחנת מהותית: הסכמה שניתנה על יסוד מצג שגוי או ללא גילוי מלא אינה חוסמת טענת קיפוח, וכך גם הסכמה לעצם הפעולה שאינה משתרעת על אופן ביצועה בפועל. בפרקטיקה זהו אחד השיקולים הנבחנים בפועל: היעדר מחאה בזמן אמת על התנהלות הרוב נזקף לחובת המיעוט, ולו במישור הראייתי – שכן הוא מקשה על הטענה שהציפייה שנפגעה הייתה ציפייה חיה. לקח מעשי: יש לתעד מחאה בכתב בסמוך לכל אירוע – בקשה לכינוס אסיפה, דרישת עיון, מכתב התנגדות – גם כאשר ברור שהיא לא תתקבל.

(3) התנהלות עסקית ותגמולית סבירה, בהיעדר תשתית עובדתית לניצול משאבי החברה. בעניין לוי ³⁸ נדחתה תביעת קיפוח של אח המחזיק בשליש ממניות החברה, על יסוד ממצאים עובדתיים שלפיהם דיבידנד לא חולק מעולם בחברה ולא הוכח קיומה של יתרה מותרת לחלוקה; השכר ששולם לאח האחר והעסקת בני משפחתו הגרעינית אינם מהווים שימוש בלתי הוגן במשאבי החברה; והטענה למשיכת ערך נסמכה על נתונים שמהימנותם מוטלת בספק. פסק הדין ממחיש כי הבסיס לקביעת קיפוח הוא עובדתי במובהק, וכי ערכאת הערעור לא תתערב בו אלא במקרים חריגים.

(4) דילול כדין בעקבות גיוס הון הדרוש לחברה. בעניין האמה ³⁹ נדחתה טענת קיפוח של בעלת מניות מיעוט שסירבה להשתתף בהזרמת הון חיונית לחברה מפסידה וטענה להגנה מפני דילול: נקבע כי הגנה מפני דילול טעונה עיגון מפורש (בתקנון, בחוזה שהחברה צד לו או שאשררה), כי יש לפרשה בצמצום ולתחמה בזמן, וכי אין בכוחה לחתור תחת טובת החברה. תרמו לדחיית הטענה גם העניין המועט שגילתה הטוענת בניהול החברה והימנעותה מנקיטת הכלים הסטטוטוריים שעמדו לרשותה (ובהם בקשה למינוי חוקר). ובעניין גינזבורג נקבע כי נתבע יסתור טענת קיפוח בגין הנפקה בדיסקאונט אם יוכיח כי ההנפקה בוצעה לפי השווי הריאלי של המניות, או – אף אם לא תאמה את שווי השוק – כי נעשתה בתום לב ולטובת החברה מכוח "אילוץ עסקי", בהיעדר דרכים חלופיות, מעשיות וסבירות, לגיוס ההון שהיו מקטינות את הפגיעה במיעוט. בעניין תוליק רקיע נדחתה טענת דילול לאחר שנקבע כי ההקצאה בוצעה על יסוד הערכת שווי "שאינו רחוק מערך החברה", ואף נקבע כי פעולות ניהוליות שננקטו בניגוד לדעת המיעוט – ובהן הדחתו מכהונת דירקטור והעדפת מימון בדרך של הלוואת בעלים – אינן מקפחות מקום שנעשו בהתאם להסכם המייסדים.

(5) התנהלות פסולה של הטוען לקיפוח – שיקולי "ידיים נקיות". בעניין אדלר נקבע כי אף שנפגעה ציפייתם הלגיטימית של בעלי המיעוט להשתתף בניהול, הדרתם באה בתגובה להתנהלותם הפסולה שלהם, אשר פגעה בבעל הרוב במישרין; התנהלות זו "שוללת את זכותם ליהנות מציפיותיהם ומאיינת את הקיפוח הלכה למעשה". תום לבו וניקיון כפיו של התובע הם אפוא שיקול מרכזי הן בשלב החבות והן בשלב עיצוב הסעד (וראו גם עניין לוסקין (2025), שבו נזקפה לחובת המערער תרומתו המהותית למשבר).

(6) כשל ניהולי הדדי ואי-סדר משותף. בעניין רדיקס ⁴⁰ נקבע כי אף שהתנהלות החברה לא הייתה סדירה ואפשר שאף כושלת, אין בכך כדי להצביע על קיפוח, משחוסר השקיפות וההתנהלות הבלתי מסודרת היו מנת חלקם של שני בעלי המניות כאחד; ניהול כושל, נאמר שם, עשוי להקים לחברה עילת תביעה נגד מי שמשך כספים שלא כדין – אך אינו מקים כשלעצמו עילת קיפוח אישית. זהו הצד השני של המטבע לעומת עניין פרקינס: המבחן אינו איכות הניהול כשלעצמה אלא הא-סימטריה שהיא יוצרת בין בעלי המניות.

(7) פגיעה בתובע בכובעו כנושא משרה, להבדיל מכובעו כבעל מניות. הבחנה זו נקבעה בעניין בונדורובסקי:⁴¹ פגיעה בזכויות בעל המניות – ובהן הציפייה להשתתף בניהול ובחלוקת הרווחים – מקימה עילה לפי סעיף 191, ואילו פגיעה שלא כדין בתובע כנושא משרה מקימה בדרך כלל עילה מדיני העבודה או מדינים אחרים, ואינה קיפוח. באותו עניין נדחתה טענת הקיפוח מן הטעם שהתובע נותר חבר דירקטוריון אף לאחר פיטוריו, ולפיכך ציפייתו להשתתף בניהול התממשה הלכה למעשה; ביטול זכות החתימה והרחקתו מחצרי החברה לא הוכרו כקיפוח, אך שימשו ראיה לעומק משבר האמון – ועל בסיס זה בלבד נשקל סעד היפרדות.

(8) התבטאויות, איומים וחיכוכים בין-אישיים. בעניין א.מ.ע.י נדל"ן ⁴² נקבע במפורש כי איומים של בעל מניות אחד כלפי רעהו אינם בבחינת קיפוח. תביעת הקיפוח נדחתה שם לגופה, ואף על פי כן הורה בית המשפט על היפרדות בשל משבר האמון – תזכורת לכך שכישלון בהוכחת הקיפוח אינו בהכרח סופה של הדרך.

(9) פגמים שאינם יורדים לשורש חלוקת המשאבים. פגמים פרוצדורליים שאינם מהותיים בהתנהלות האורגנים אינם מקימים, כשלעצמם, עילת קיפוח (עניין האמה). כמו כן, אין די בעצם קיומה של החלטה עסקית שהתובע חולק על תבונתה: בתי המשפט נזהרים מלהציב עצמם בנעלי מקבלי ההחלטות, והתערבותם שמורה למצבים של חלוקת משאבים בלתי הוגנת ולא לביקורת עסקית גרידא (השוו עניין אדלר, לעניין הזהירות בהטלת אחריות בגין החלטות עסקיות). יחד עם זאת, יודגש כי תחולת כלל שיקול הדעת העסקי על החלטת אורגן אינה חוסמת כשלעצמה טענת קיפוח, שכן העילה תוצאתית ואינה נבחנת במשקפי סבירות ההחלטה.⁴³

(10) גבולות הלכת אדלר: מתי אובדן אמון אינו מספיק. סעד ההיפרדות מחמת אובדן אמון אינו מוענק כדבר שבשגרה. בעניין תדהר ⁴⁴ הודגש כי מקום שהסעד מתבקש שלא בשל עילת קיפוח אלא בשל אובדן אמון בלבד, יש להורות עליו באופן חריג בלבד, ורק כשמדובר במעין-שותפות שבנסיבותיה ההיפרדות היא דרך הפעולה הסבירה ביותר. בעניין בלוטרייך ⁴⁵ נדחתה התביעה בקבעו כי הלכת אדלר אינה חלה על חברה ציבורית שבין בעלי מניותיה משקיעים מוסדיים וקרנות נאמנות, ואף לא על הסכם הצבעה. ובעניין דהן ⁴⁶ נקבע כי טענה לאובדן אמון "אשר אין בינה ובין טענות הקיפוח דבר" אינה יכולה לבסס סעד היפרדות מכוח סעיף 191, וכי ממילא אין מקום להעניקו בפסק דין חלקי, שכן התאמת מנגנון ההיפרדות מחייבת בירור עובדתי מלא. בעניין לילך טל נאמר בכיוון דומה כי אלמלא הוכח קיפוח, לא היה די באובדן האמון כשלעצמו – בין היתר משלא היה מדובר במעין-שותפות ולתובעת לא הייתה זכות להיות מעורבת בניהול.

(11) כישלון עסקי שפגיעתו שוויונית. זהו אולי הסייג החשוב ביותר, והוא נגזר ישירות מן ההיגיון החלוקתי של העילה: עסקאות כושלות גרידא, שגרמו לירידת ערך המניות והשפיעו על מכלול בעלי המניות בצורה שוויונית, אינן מקימות עילת קיפוח.^47 48 הפסיקה מדגישה כי ההסדרים המגינים על המיעוט ממוקדים בפן החלוקתי של משאבי החברה בין בעלי המניות – ולא באיכות ההחלטה העסקית כשלעצמה. המבחן המעשי לפרקליט: יש לשאול לא "האם החברה הפסידה", אלא "האם ההפסד או הרווח התחלקו באופן א-סימטרי". נזק שנפל על כלל בעלי המניות פרו-ראטה מקומו בעילות אחרות – הפרת חובת זהירות, תביעה נגזרת – ולא בעילת הקיפוח.

(12) דילול המשנה את שיעור ההחזקה בלבד, בערך ריאלי. עיקרון השוויון חל על התביעות הרכושיות של בעלי המניות, ולא על "הכוח" להשפיע על קבלת ההחלטות. מכאן שהנפקה הנעשית בשווי ריאלי אינה מהווה קיפוח אף שהיא מקטינה את שיעור אחזקותיו של המיעוט ואף שוללת ממנו כוח חסימה שהיה בידיו.^49 50 ההבחנה הזו היא המפתח להבנת הלכת גליקמן ולהבנת עניין גינזבורג כאחד: הפגם אינו בעצם הדילול אלא במחיר. הנפקה בערך הריאלי מותרת אף בלא הסכמת המיעוט, שכן החברה זכאית לגייס הון ואין לאפשר למיעוט לחסום את צמיחתה; הנפקה בחסר אסורה, שכן היא מעבירה ערך רכושי מן המיעוט אל המשתתפים בהנפקה.

(13) אופי החברה כמשפיע על רף ההתערבות. אין מדובר בסייג עצמאי אלא בכיול: משקל הראיות הנדרש כדי שבית המשפט יתערב בהחלטות חברה ציבורית גבוה מזה הנדרש בחברה פרטית.⁵¹ הטעמים לכך נסקרו לעיל: בעל מניות בחברה פרטית אינו מפזר את תיק ההשקעות שלו, חשוף יותר לפעולות הרוב, ואין לו שוק למימוש מניותיו – ועצם הסכסוך מפחית עוד את המחיר שיוכל לקבל בעדן. לפיכך טענת קיפוח בחברה ציבורית מחייבת תשתית כבדה יותר, וטענת מעין-שותפות בה תידחה כמעט תמיד (השוו עניין בלוטרייך).

(14) גם משהוכח קיפוח – אין פירוש הדבר שיינתן בהכרח הסעד המבוקש, או סעד בכלל. בית המשפט רשאי להימנע ממתן סעד אף אם מצא קיפוח (עניין ס.ב. נ' תינהב), והוא עשוי להתנות את הסעד במיצוי מנגנונים מוסכמים – אם כי כפי שנפסק בעניין קרדוש, תקנון החברה אינו יכול להצר את סמכות בית המשפט לפי סעיף 191. משמעותית במיוחד היא ההלכה שנקבעה בעניין תוליק רקיע: משהחברה חדלה מפעילותה ומניותיה נטולות ערך כלכלי, קיים קושי של ממש בהענקת סעד של הפרדת כוחות בדרך של רכישה כפויה, שכן אין נפקות מעשית לשאלה מהו שיעור ההחזקות שהתובע היה זכאי לו; ובנסיבות כאלה אין כל צורך בהפרדה בין הניצים. עם זאת הובהר כי אין בכך כלל גורף, וכי הדוקטרינה בסוגיה זו תפותח בהצטבר המקרים. באותה רוח, בעניין לוי (2023) סורב סעד של רכישה כפויה מחמת אובדן אמון, בין היתר משום שהחברה לא הייתה מצויה במבוי ניהולי סתום, לא עמדו על הפרק הכרעות מהותיות, ומצבה הכלכלי – לצד עלויות הרכישה שהיו מושתות על הצד שכנגד והנזק הצפוי לחברה – שללו את הצדקת הסעד.

↑ לתוכן העניינים

ד. שלבי הדיון המקובלים

מן הפסיקה עולה מתווה דיוני סדור למדי, המורכב משלושה שלבים מהותיים ומשלב יישומי רביעי.

שלב מקדים – מעמד, יריבות ותשתית עובדתית. בטרם ייבחן הקיפוח לגופו, יש לוודא כי התובע הוא "בעל מניה" (עניין חברה פלונית נ' אלמונית), וכי הנתבעים נמנים עם בעלי המניות, נושאי המשרה או הגורמים המנהלים בפועל את ענייני החברה (עניין לכט שחר). לעיתים נדרשת בשלב זה הכרעה עובדתית מקדמית בשיעור האחזקות עצמו: בעניין רייטן ⁵² נחלקו הצדדים אם ההחזקה היא מחצה על מחצה או 75%-25%, ונפסק כי הרישום אצל רשם החברות אינו קונסטיטוטיבי אך מהווה ראיה קבילה בעלת משקל – ומשעה שהתובע הוא ששינה את הרישום באופן חד-צדדי בלא שאירע אירוע מקנה כלשהו, פעל משקלו של המרשם דווקא לחובתו.

השלב הראשון – הוכחה לכאורית של הקיפוח בידי התובע. נקודת המוצא, מאז הלכת גליקמן ⁵³ והלכת בכר, היא כי "הנטל המוטל על בעלי המניות הטוענים לקיפוח הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח". התובע נדרש להצביע על תשתית עובדתית המעוררת חשש ממשי לחלוקת משאבים בלתי הוגנת או לפגיעה בציפיותיו הלגיטימיות – בין ממעשה בודד ובין מהצטברות אירועים (עניין פרט תעשיות מתכת; עניין יותר סוכנות לביטוח). בעניין גינזבורג הובהר, בהקשר של הנפקות, כי די בכך שהתובע יראה – בדומה לכלל "הדבר מעיד על עצמו" – כי מכלול הנסיבות מעלה "סימן שאלה רציני וחשד ממשי" שאין מדובר בפעולה בתום לב ולטובת החברה, בצירוף אינדיקציות לאי-נאותות המחיר. יודגש כי מדובר בשלב עובדתי במובהק, וממצאי הערכאה הדיונית בו כמעט אינם ניתנים לתקיפה בערעור (עניין לוי (2023)).

מרכיב מקדים חשוב בשלב זה הוא תיחום התקופה הרלוונטית ומיפוי מערך ההסכמות בין הצדדים. בעניין בכר פוצל הדיון בין תקופת טרום הסכסוך לבין תקופת הסכסוך, ותוצאותיו היו שונות בתכלית לגבי כל אחת מהן. מכאן שראוי לבנות את כתב התביעה לפי ציר זמן ולזהות את "מועד הקרע", הן לצורך ההכרעה בחבות והן לצורך קביעת מועד הערכת השווי (השוו גם עניין לוסקין (2025), שבו נטענה טענה למועד קרע בשנת 2013).

השלב השני – היפוך הנטל אל הנתבע. משהורם הנטל הלכאורי, עובר נטל השכנוע אל בעלי המניות הנתבעים, הנדרשים להוכיח, על פי מאזן ההסתברויות, כי החברה לא נוהלה בדרך מקפחת (עניין גינזבורג, שם הודגש כי מדובר בנטל שכנוע של ממש ולא בנטל טקטי בלבד). בהקשר של הנפקה בחסר, על הנתבע להוכיח כי ההנפקה נעשתה לפי השווי הריאלי, או כי התקיים אילוץ עסקי המצדיק את הדיסקאונט בהיעדר חלופה מיטיבה – כאשר ככל שהדיסקאונט עמוק יותר, כבד יותר הנטל. בעניין פרט תעשיות מתכת נדחתה טענת הקיפוח של הנתבעים בהיעדר "כל הסבר או טיעון היכולים ללמד על שיקול עסקי לגיטימי" להתנהלותם. ראוי לדעת כי הנוסחה שאומצה בעניין גינזבורג – "סימן שאלה רציני וחשד ממשי" – אינה חדשה: היא לקוחה מילה במילה מהלכת גליקמן משנת 1978, שם נקבע כי כל עוד לא מתעורר חשד כאמור עומדת למנהלים חזקת תום הלב, ואילו משהתעורר – עליהם להראות שפעלו בתום לב ולטובת החברה. בעניין בכר נ' ת.מ.מ. הורחב הדבר לכלל האומר כי משהורם הנטל הלכאורי עובר הנטל לרוב "להצביע שפעל כראוי", ולצדו אומץ סטנדרט מחמיר מסוג ההגינות המוחלטת (entire fairness) ביחסי חברת אם ובת. ⁵⁴ הבשורה של עניין גינזבורג אינה אפוא בעצם היפוך הנטל אלא בהבהרה שמדובר בנטל שכנוע ולא בנטל טקטי, ובדחיית ניסיונו של המחוזי לקבוע חזקות נוקשות.

השלב השלישי – בחירת הסעד ועיצובו בידי בית המשפט. זהו שלב עצמאי, שבו – כלשון בית המשפט בעניין ס.ב. נ' תינהב – "מושכות ניהול ההליך ובחירת הסעד המתאים עוברות לבית המשפט". העדפת התובע אינה נטולת משקל, אך אינה כובלת את שיקול הדעת: בית המשפט רשאי לפסוק סעד שלא נתבע, להימנע מסעד אף בהתקיים קיפוח, להורות על היפרדות אף מבלי שנתבקש לכך (וכך נעשה בעניין לוסקין (2022)), ואף ליתן סעד הפרדת כוחות מקום שהתובע כלל לא קופח – ובלבד ששוכנע כי מדובר במעין-שותפות שהיחסים בה הגיעו למבוי סתום (עניין אדלר; עניין לוי (2022)). מנגד, בהיות הסעד סעד מן היושר, רשאי בית המשפט לשלול אותו כאשר הוא נעדר תוחלת מעשית או כאשר עלותו והנזק הכרוך בו עולים על תועלתו (עניין תוליק רקיע; עניין לוי (2023)). מכאן גם נגזר כי תביעת קיפוח אינה "תוכנית כבקשתך": תובע אינו רשאי "לוותר" בדיעבד על סעד שנפסק משהתברר לו כי אינו מגשים את מאווייו (עניין ס.ב. נ' תינהב). כלי אנליטי שימושי לשלב זה, המוצע בספרות, הוא מבחן מרובע-שלבים לבחינת פעולת הרוב: (א) האם הפעולה נתמכת בשיקול עסקי לגיטימי; (ב) אם כן – האם ניתן היה לקדם את אותה מטרה בהסכמת מכלול בעלי המניות; (ג) אם לא – עד כמה הפעולה חיונית לקידום עסקי החברה; (ד) ולבסוף, מבחן המידתיות – האם נבחרה הדרך הממזערת את ההקצאה מחדש של הזכויות. ⁵⁵ המחשה לכך היא ההבחנה בין הנפקת מניות בחסר לרוב, שאינה נדרשת לגיוס ההון וממילא אינה מוצדקת, לבין הנפקת אופציות לעובדים במחיר נוח – שבה התמריץ הוא-הוא הרציונל העסקי, ולפיכך אינה נחשבת לדילול אסור.

השלב הרביעי – יישום: הערכת שווי וביצוע ההיפרדות. בתביעות שבהן נפסקה היפרדות, נוהגים בתי המשפט לפצל את הדיון: פסק דין עקרוני בשאלת החבות ובעצם הצורך בהיפרדות; קביעת מנגנון ההיפרדות (לעיתים בפסק דין משלים, כבפרשת לוסקין); ולפי הצורך – מינוי מומחה להערכת שווי, בירור שאלות הבהרה ומתן הוראות אופרטיביות לביצוע (עניין לוי (2022) ועניין לוסקין (2022), שבהם הוחזר התיק למחוזי)⁵⁶. לצורך רכישה או מכירה כפויה יועדף ככלל שווי אובייקטיבי הנקבע בידי מעריך שווי, ובהיעדר אפשרות להוכחת שווי מדויק רשאי בית המשפט לפסוק על דרך האומדן (עניין מגנזי). שאלה מרכזית בשלב זה, שראוי להתייחס אליה כבר בכתבי הטענות, היא מועד הערכת השווי – ראו פרק ה'(9) להלן.

הערה דיונית משלימה נוגעת לתיחום שבין תביעת קיפוח אישית לבין תביעה נגזרת: ככלל, נזק שנגרם לחברה ייתבע במסלול הנגזרת; ואולם מקום שבו הנזק לחברה כרוך בנזק שנגרם לבעל המניות בגדר עילת הקיפוח, הכירה הפסיקה בחריג המתיר את בירור הדברים גם בתביעה אישית לפי סעיף 191, לרבות סעדים שיזרימו כספים לקופת החברה (⁵⁷; עניין סימן טוב המחוזי, שאושר בעליון; וראו יישום בעניין ליטה, שבו חויב בעל השליטה בהשבת כספים לחברה במסגרת תביעת קיפוח).

שלב הביניים – סעדים זמניים. בקשות לסעד זמני מכוח סעיף 191 נבחנות בזהירות יתרה. בעניין אבנון יזמות נקבע כי נכונות בית המשפט להעניק סעדים דרסטיים במסגרת בקשה לסעד זמני היא מועטה: הבקשה למינוי מנהל מיוחד שיכפה הזרמת הון ודילול הצד שכנגד נדחתה, מפני שקבלתה הייתה פוגעת בקניינו של המשיב עוד בטרם בירור התביעה; תחתיה ניתן סעד חלופי ומידתי – הגבלת תשלומים וחתימה על המחאות מעל סכום נקוב אלא בהסכמת המבקשת מראש ובכתב. זהו דפוס אופייני: בשלב הזמני יעדיף בית המשפט מנגנוני בקרה על פעולות בלתי הפיכות. בקצה השני של הסקאלה, כאשר ההליך כבר מתקדם והתשתית העובדתית מתגבשת, נכונות בית המשפט גוברת: בעניין י.א.י סימפל (החלטה מיום 1.7.2021) נקבע כי בית המשפט מוסמך להעניק סעדים זמניים בהליך לפי סעיף 191, לסטות מהסדרים דיוניים שאושרו בשלב מוקדם יותר, ובמקרים חריגים אף למנות מנהל מיוחד זמני ולהקנות לו את סמכויות הניהול – ובאותו עניין אף להרחיק את המנכ"ל מתפקידו, צעד שהוגדר חריג אך בלתי נמנע לנוכח התנהלותו.

↑ לתוכן העניינים

ה. הסעדים להסרת הקיפוח

כרוחב יריעתה של העילה כך רוחב סמכותו של בית המשפט לברור את הסעד ההולם (עניין לוי (2022)). ניתן למפות את הסעדים המרכזיים שהוכרו בפסיקה על פני רצף, מן ההתערבות המתונה ועד להיפרדות מלאה ולפירוק.

לפני שנפרט את הסעדים, ראוי להבין מדוע ריבויָם הוא לב העניין. היסטורית, הבעיה של דוקטרינת עושק המיעוט לא הייתה בהגדרת העילה אלא בתרופה: משהוגבלה התרופה לפירוק מטעמי צדק ויושר, נרתעו בתי המשפט מלהפעילה, שכן ידעו שהכרעה לטובת המיעוט תחייב את חיסולה של החברה על כל הנפגעים ממנה. הרחבת מגוון התרופות בסעיף 235 לפקודה ובסעיף 191 לחוק היא שחילצה את העילה משיתוקה: סעד הרכישה "החוצה" מעניק למיעוט את מה שהעניק לו הפירוק – מימוש השקעתו והשבתה לבעלותו הפרטית – מבלי לפגוע בנושים, בעובדים ובספקים. ⁵⁸

(1) הוראות לניהול ענייני החברה בעתיד וביטול החלטות מקפחות. לשון הסעיף עצמה מסמיכה את בית המשפט להורות כיצד יתנהלו ענייני החברה, וסעיף 191(ב) מורה כי השינויים המתחייבים ייקלטו בתקנון ובהחלטות החברה וייראו כאילו התקבלו כדין. דוגמה מובהקת היא ביטולה של החלטה מקפחת, כפי שנעשה בעניין טופז ביחס להחלטה שהעניקה זכאות לדיבידנד למניות הפדיון. עניין לוסקין (2022) ממחיש את הזיקה שבין מישור זה למישור ההיפרדות: שם בוטלה המערכת ההסכמית שעוגנה בתקנון (בין היתר משום שחלק מהוראותיה הפכו לבלתי-חוקיות לאחר תיקון מס' 5 לפקודת השותפויות, בהתחשב בחובות הנוגעות לכהונת דירקטורים חיצוניים), ואולם נקבע כי ביטול זה כשלעצמו אינו מספיק, וכי ההשלמה הנדרשת היא סעד היפרדות לפי סעיף 191. פסיקת המחוזי מלמדת עד כמה סעד זה יכול להיות יצירתי ומרחיק לכת בלא לפרק את השותפות: בעניין שר תחנות דלק ⁵⁹ – שבו לא הוכח קיפוח אך נמצא משבר אמון ומבוי סתום – נקבע כי משבר האמון אינו יורד לשורש מרקם היחסים, ולפיכך התמחרות היא סעד מרחיק לכת; תחתיה הורה בית המשפט להעביר את ניהול החברה לידי התובע לתקופה בת שלוש שנים כנגד תשלום חודשי לנתבע, ולתקן את התקנון כך שייקבע מנגנון להכרעה במחלוקות בין שני מחזיקים שווים. בעניין פרקינס הוענקו סעדים תפעוליים אחרים: העברת פטנטים וקניין רוחני לבעלות החברה, מתן זכות עיון במסמכי הנהלת החשבונות וקיום שגרת ישיבות דירקטוריון סדירות הכוללות דיווח – והכל בלא סעד של התמחרות או מכירה.

(2) סעדים כספיים-חלוקתיים. בעניין פרט תעשיות מתכת אושר סעד של חלוקת דיבידנד בשיעור מחצית מהרווחים שנצברו בקופת החברה; בעניין ליטה אושרו חיוב בעל השליטה בהשבת כספים שהוציא שלא כדין וחלוקת נכסי החברה בין בעלי המניות לפי שיעורי אחזקותיהם. סעדים אלה מתאימים בעיקר מקום שבו הקיפוח מתמצה בחלוקה בלתי הוגנת שניתן לתקנה מבלי לפרק את השותפות בין הצדדים, או כאשר קיים קושי מעשי בהפעלת מנגנוני היפרדות. סעד השבה ייחודי נוסף, שמקורו בהתנהלות הצדדים במהלך ההליך עצמו, הוא חיוב בעלי מניות הרוב להשיב לקופת החברה את הוצאות ההגנה המשפטית שמומנו ממנה – כפי שנפסק בעניין רייכמן ובעניין מנצור.

(3) רכישה כפויה ומכירה כפויה. הסעד המרכזי שהוכר בפסיקה להסרת קיפוח ולמענה על אובדן אמון הוא הרכישה הכפויה (עניין ס.ב. נ' תינהב). בסיטואציה ה"קלאסית" של מקפח מובהק ומקופח מובהק, דרך המלך היא חיוב המקפח לרכוש את מניות המקופח לפי שווי חברה המתחשב בקיפוח – כלומר, שווי המנטרל את השפעת מעשי הקיפוח (עניין אדלר; עניין פרט תעשיות מתכת; עניין יותר סוכנות לביטוח; וכן עניין בכר, שבו נפסק הסעד לאחר שנקבע קיפוח בתקופת הסכסוך). לצדה הוכרה גם "מכירה כפויה" – חיוב צד למכור את מניותיו אף שלא עתר לכך – מקום שהדבר נדרש להפרדת כוחות: כך בעניין מגנזי, וכך בעניין ס.ב. נ' תינהב, שבו נמכרו מניות המיעוט לרוב בשים לב לפערי האחזקות, לפערי ההשקעה ולהתנהלות המיעוט.

בכל הנוגע להערכת השווי לצורך רכישה כפויה, עניין סימן טוב ⁶⁰ מספק את ההנחיות המעשיות המרכזיות: ככלל תופקד ההערכה בידי מעריך שווי אובייקטיבי שימנה בית המשפט; אין להחיל "דיסקאונט מיעוט", כלומר אין להביא בחשבון את היות המניות הנמכרות מניות מיעוט – שכן הדבר עלול להפחית את ערכן, וההערכה האובייקטיבית נועדה דווקא להגן על המיעוט; ואין ליתן משקל לסכומים שננקבו בהסכמים קודמים למכירת מניות המיעוט, אף אם היו גבוהים מן ההערכה האובייקטיבית – שאם לא כן עלול המקופח להפוך למקפח. בעניין בכר הודגש מרכיב נוסף: מועד הערכת השווי הוא מועד ההיפרדות בפועל, וכאשר לא הוצגו ראיות מספיקות מטעם התובעים, רשאי בית המשפט להיסמך על הודאת הנתבעים בדבר שווי חיובי, ולהוסיף לתמורה הפרשי הצמדה וריבית ממועד העברת המניות ועד לתשלום.

(4) התמחרות על מנגנוניה השונים. מקום שבו נדרשת הפרדת כוחות בלא שקיים קיפוח (או שהקיפוח אוין בהתנהלות הטוען לו), דרך המלך היא התמחרות בין הצדדים ב"שיטת המעטפות" – הגשת הצעות סימולטניות במעטפות סגורות לרכישת חלקו של הצד שכנגד, כאשר ההצעה הגבוהה זוכה (עניין אדלר, שם נקבע מתווה ההתמחרות; עניין פלוני נ' פסגות זיו (⁶¹ 1.2.2018), שבו אושרה התמחרות כאמור חרף קביעת קיפוח; עניין לוסקין (2025), שבו הועדפה התמחרות על פני רכישה כפויה חרף פערי הכוחות הכלכליים). מנגנונים נוספים שהוכרו: התמחרות מסוג BMBY (Buy Me Buy You), שעליה הומלץ בעניין קרדוש; ו"מכרז מחיר שני" (מכרז ויקרי) – שבו הזוכה הוא המציע הגבוה אך התשלום נעשה לפי ההצעה הנמוכה – שאושר בעניין לוי (2022) כמנגנון שוויוני ויעיל, המתמרץ הגשת הצעות אמת. בעניין קרדוש הובהר עוד עיקרון חשוב: תקנון החברה – לרבות זכות סירוב ראשונה וזכות וטו של הדירקטוריון על העברת מניות – אינו יכול להצר את סמכות בית המשפט להעניק סעד התמחרות להסרת קיפוח, ואף קיומם של בעלי מניות שלא צורפו להליך אינו חוסם את הסעד. להשלמת התמונה יוער כי במתווה BMBY הקלאסי צד אחד נוקב במחיר, והצד שכנגד הוא שבוחר אם למכור את מניותיו באותו מחיר או לרכוש בו את מניות המציע – מנגנון המתמרץ נקיבה במחיר הוגן, שכן המציע חשוף לכך שיימצא בצדה השני של העסקה. וריאנט נוסף יושם בעניין רייכמן:⁶² הצד המבקש את הפרדת הכוחות נוקב בהצעת מחיר לחברה כולה, והצד שכנגד בוחר אם למכור את מניותיו לפי אותו מחיר או לרכוש בו את מניות המציע. יוער כי בעניין תדהר נקבע כי במצב של אובדן אמון ללא קיפוח דרך המלך נותרה שיטת המעטפות, ואין לסטות ממנה אל BMBY, רכישה כפויה או חלוקה בעין אלא מטעם מיוחד.

(5) מינוי בעל תפקיד: מנהל חיצוני, מנהל זמני או חוקר. בין ההתערבות התפעולית המתונה לבין הפירוק ניצב סעד ביניים שבמסגרתו ממנה בית המשפט גורם ניטרלי לניהול ענייני החברה או לבדיקתם. סמכות זו נגזרת מלשונו הרחבה של סעיף 191, המתירה מתן "הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד", ולצדה עומדים כלים סטטוטוריים נוספים ובהם מינוי חוקר לבדיקת ענייני החברה – כלי שאי-השימוש בו נזקף לחובת הטוענת לקיפוח בעניין האמה. האסמכתה הישירה לכך היא עניין ליטה נ' כחלית,⁶³ שבו נקבע כי המשיבים ניהלו את החברה באופן המקפח את המיעוט, וכי משהסעד שהתבקש היה מוביל לשיתוקה המוחלט של החברה, יש להעניק תחתיו סעד חלופי של מינוי מנהל חיצוני – צעד מרחיק לכת, שנדרש שם לצורך סיום פעילותה של חברה שהגיעה לסוף דרכה באופן הגון ותוך התחשבות בזכויות כלל בעלי המניות. דוגמה יישומית נוספת מצויה בעניין י.א.י סימפל,⁶⁴ שבו מונה מנהל זמני לחברה המשותפת ותפקידו הוגבל וסויים עם ההתקדמות לעבר ההתמחרות שנקבעה בפסק הדין. מנגד, בעניין חברה פלונית נ' אלמונית בוטל מינוי משקיף לדירקטוריון שניתן מכוח סעיף 191 בלא שהתקיימו תנאי הסעיף – תזכורת לכך שהגמישות שבסעיף אינה פוטרת מהוכחת יסודות העילה.

מינוי מנהל חיצוני הוא צעד מרחיק לכת, החורג מכלל אי-ההתערבות של בית המשפט בשיקול דעתם הניהולי של בעלי הרוב, ולפיכך יינתן במשורה ורק בהתקיים צורך ממשי בניהול ניטרלי. הנסיבות האופייניות שבהן נשקל מינוי כאמור הן: (א) חברה שהגיעה לסוף דרכה, שפעילותה העסקית המהותית הסתיימה והנדרש הוא מיצוי זכויותיה ומימוש נכסיה באופן הוגן כלפי כלל בעלי המניות; (ב) אובדן אמון מוחלט ומבוי סתום המשתקים את קבלת ההחלטות, ובפרט מקום שסעדים חלופיים – כגון הענקת זכות וטו למיעוט – עלולים להעמיק את השיתוק במקום להסירו; (ג) המשך התנהלות מקפחת חרף קביעה שיפוטית קודמת, המלמד כי הוראות ניהוליות בלבד לא יביאו להפסקת הפגיעה; (ד) כחלופה מתונה לפירוק, מקום שהחברה סולבנטית ופעילה ואין הצדקה לחיסולה (השוו עניין פסגות זיו); (ה) הצורך להבטיח את מעורבות המיעוט ואת האינטרסים של החברה מקום שהרוב מנהל אותה "כבתוך שלו" תוך ניטרול מוחלט של המיעוט. יודגש כי המינוי הוא לרוב סעד זמני או מלווה – המשמש גשר עד להשלמת ההיפרדות – ולא תחליף קבוע לניהול בידי בעלי המניות. לצד הנסיבות המהותיות, נדרש לעמוד גם במשוכה דיונית, שכן במקרים רבים – ובהם עניין ליטה נ' כחלית עצמו – הסעד לא התבקש כלל בכתב התביעה. הכלל הוא שבית המשפט אינו מעניק סעד שלא נתבקש,⁶⁵ ואולם ניתן לחרוג ממנו בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: כאשר הצדק מחייב את מתן הסעד אף שלא התבקש; כאשר מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שכן התבקש; וכאשר כל העובדות הדרושות להענקתו כבר בוררו וניתן להעניקו ללא התדיינות נוספת.⁶⁶ בעניין ליטה נמצא כי התנאים מתקיימים: מינוי המנהל החיצוני נבע ישירות מן הסעד המקורי – שיתוף המיעוט בקבלת ההחלטות – והתשתית העובדתית נפרסה במלואה בשני הליכים. יתרה מזו, בתביעת קיפוח בית המשפט ממילא אינו כבול לסעד שהתבקש, שכן, כלשון עניין אדלר, "חזקה" על הפונה בעילת קיפוח "כי הוא מודע לקשת הרחבה של האמצעים העומדים לרשותו של בית המשפט". המסקנה המעשית לתובע: אין הכרח לתקן את כתב התביעה כדי לזכות בסעד שלא נתבקש – ובעניין ליטה אכן נדחתה בקשת התיקון מחמת שיהוי, ואף על פי כן ניתן הסעד; אך יש להקפיד שהתשתית העובדתית לסעד החלופי תיפרס במלואה בראיות, שכן זהו התנאי שנשמט בקלות.

(6) מכירת החברה או פעילותה לצד שלישי. מנגנוני ההיפרדות אינם מוגבלים למעגל בעלי המניות הקיימים. בעניין פנדה ⁶⁷ – חברת פינטק המוחזקת בשקילות מלאה בידי שני בעלי מניות – נקבע כי ההיפרדות תבוצע דווקא בדרך של מכירת החברה או פעילותה לצד שלישי המרבה במחיר, ולא במכירה כפויה בין הצדדים. בית המשפט עמד שם על מאפייניה של "חברה שקולה" (50%-50%), שבה כל צד הוא בעל כוח הכרעה החב חובת הגינות מוגברת לפי סעיף 193 לחוק לצד חובת תום הלב שבסעיף 192, ואף דחה את עמדת הנתבע מטעמים של השתק שיפוטי וחוסר תום לב דיוני, לאחר ששינה את עמדתו מן הקצה אל הקצה עם התקדמות ההליך. באותה רוח, בעניין א.מ.ע.י נדל"ן נשקלה התמחרות חופשית בין בעלי הדין לצד התמחרות פתוחה גם לצדדים שלישיים. יתרונו של מסלול זה בולט כאשר פערי היכולת הכלכלית בין הצדדים מעוותים את תוצאת ההתמחרות הפנימית, או כשקיים קושי בהערכת שווי.

(7) אכיפת מנגנון היפרדות חוזי קיים. מקום שבעלי המניות עצמם קבעו מראש מנגנון – אופציה, זכות סירוב או נוסחת תמחור – עשוי בית המשפט להעדיף את אכיפתו על פני עיצוב מנגנון שיפוטי חדש. בעניין שח-מאור ⁶⁸ נדחתה העתירה לפירוק החברה וחלוקת נכסיה בעין, ותחתיה הורה בית המשפט על אכיפת תנאי האופציה שבהסכם בעלי המניות – רכישת מניות התובעת בסכום הנקוב בהסכם או לפי שווי שייקבע בידי שמאי מוסכם, לפי הגבוה. מסלול זה חוסך מחלוקות הערכה ומכבד את אוטונומיית הצדדים – ובלבד שאין בו כדי להנציח את הקיפוח עצמו (השוו עניין קרדוש, שבו נקבע כי התקנון אינו יכול להצר את סמכות בית המשפט).

(8) פירוק – סעד אחרון. פירוק הוא סעד דרסטי המביא לחיסולה של חברה, ויש להימנע ממנו כאשר עומד סעד חלופי שיסיר את עילת הקיפוח; כך במיוחד כשהחברה סולבנטית, פעילה ומתפקדת ואינה מצויה ב"שיתוק" (עניין פלוני נ' פסגות זיו; וראו גם עניין לוסקין (2022), שבו הוצג הפירוק כאחת מאפשרויות ה"קצה" שיש להעדיף עליהן היפרדות). ואולם מקום שהחברה חדלה מלפעול ואין לה נכסים משמעותיים, אין טעם בהמשך קיומה, ואף בהיעדר קיפוח תוכרע ההיפרדות בהתמחרות בין הצדדים – מבלי לכפות על מי מהם את תפקיד הרוכש (עניין רדיקס).

(9) הימנעות ממתן סעד. השלמה חשובה למפת הסעדים היא האפשרות שלא להעניק סעד כלל. כך כאשר הסעד נעדר תוחלת כלכלית – למשל משחדלה החברה מפעילותה ומניותיה נטולות ערך (עניין תוליק רקיע) – וכך כאשר לא מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות הפרדת כוחות בהיעדר קיפוח, ובפרט בהיעדר מבוי ניהולי סתום (עניין לוי (2023)).

בבחירת המנגנון ובעיצובו שוקל בית המשפט, בין היתר, את השיקולים שנמנו בעניין מגנזי ואומצו בפסיקה שאחריו (עניין לוי (2022); עניין לוי (2023); עניין לוסקין (2025)): שיקולי צדק; תום הלב וניקיון הכפיים של כל צד; נכונות לפתרון בדרכי שלום; מידת הקיפוח; היקף האחזקות וגובה ההשקעה של כל צד; מאזן התועלות והנזקים; נזקים לצדדים שלישיים (עובדים וספקים); הזיקה המיוחדת של כל צד לחברה או לתחומי עיסוקה; ופערי הכוחות – הכלכליים והאחרים – בין הצדדים. כך, פערי כוחות כלכליים ניכרים וזיקה עודפת של צד אחד לעסק עשויים להטות מהתמחרות לרכישה או מכירה כפויה לפי הערכת שווי (עניין מגנזי); ואילו שיקולי סופיות, קשיי הערכת שווי ותרומת הטוען למשבר עשויים להטות דווקא להתמחרות (עניין לוסקין (2025), שם צוין גם כי מינוי מומחה והליכי הבהרה וחקירה צפויים להאריך את ההליך ולייקרו). לצד שיקולי מגנזי, שהם שיקולי צדק בין הצדדים, ראוי לשקול גם שני שיקולים מבניים: אופייה של החברה – ככל שהחברה פרטית וקטנה יותר, כן חשוף המיעוט יותר ומוצדקת תרופה חזקה יותר, ואילו בחברה ציבורית אין מקום לפריקות כלל שכן למיעוט שוק למימוש מניותיו; ועוצמת האינטרס העסקי הלגיטימי שביסוד פעולת הרוב – ככל שהוא חזק יותר, כן ראוי להימנע מתרופות המבטלות בעקיפין את הפעולה עצמה ולהסתפק בתרופה כספית. ⁶⁹

(10) מועד הערכת השווי – שאלה נפרדת ובעלת משקל כלכלי מכריע. משנקבע סעד של רכישה או מכירה כפויה, עולה שאלת המועד שאליו ייקבע השווי, ולעיתים היא שוות ערך לשאלת החבות עצמה. הפסיקה קובעת כי אין כלל מוחלט, וכי לבית המשפט שיקול דעת רחב המופעל בעיקר משיקולי צדק; במרבית המקרים המועד יהיה מועד הקיפוח, מועד הגשת התביעה או מועד ביניים. בעניין לילך טל ובעניין שוכמן ⁷⁰ נקבע כי ברירת המחדל הראויה היא מועד הגשת התביעה – שכן זהו המועד שבו מביע התובע את רצונו בהיפרדות – תוך שמירת גמישות. בעניין שוכמן יושמה גמישות זו הלכה למעשה, והשווי נקבע למועד שקדם לפרוץ משבר הקורונה, כדי שלא להטיל על המיעוט את תוצאות אירוע חיצוני שהתרחש לאחר הקרע. השלכה מעשית: יש לטעון למועד ההערכה במפורש ולהתאים לו את חוות דעת המומחה, ולא להותירו לשלב הסיכומים.

(11) כיצד בוחרים בין התרופות – היגיון פנימי. ניתן למיין את התרופות לארבע משפחות לפי עוצמת ההתערבות: (א) גישה למידע וחובות גילוי, לרבות היפוך נטלים; (ב) תרופה כספית המבטיחה למיעוט את חלקו ההוגן (בין כפיצוי נקודתי ובין כרכישה "החוצה" לפי שווי הוגן); (ג) השתתפות בהליכי קבלת ההחלטות – זכות וטו או ייצוג בדירקטוריון; (ד) פריקות – פירוק או פירוק חלקי. הטיעון הנורמטיבי הוא שמשפחה (א) ראויה תמיד, ושבהיעדר נסיבות מיוחדות יש להעדיף את (ב) על פני (ג), ואת (ג) על פני (ד). ⁷¹ הנימוק להעדפת התרופה הכספית מעניין במיוחד: בלשון הניתוח הכלכלי, פיצוי הוגן הוא כלל אחריות (liability rule) שאינו חוסם את הפעולה עצמה, ולפיכך – ככל שכללי ההערכה נדיבים – הרוב יבצע רק פעולות שתועלתן עולה על הנזק למיעוט, קרי פעולות יעילות. זכות וטו, לעומת זאת, היא כלל קניין העלול לטרפד פעולות יעילות ולתמרץ את המיעוט להתנהגות סחטנית (hold-out); והפריקות פוגעת גם במשקיעים שאינם צד לסכסוך.

(12) קיפוח נקודתי מול קיפוח מתמשך. חיתוך משלים למיון לפי עוצמה הוא המיון לפי היקף: חלק מן התרופות מרפאות פעולה מסוימת (ביטול החלטה, פיצוי נקודתי, זכות וטו בסוגיה קונקרטית), ואילו אחרות מארגנות מחדש את מערך היחסים כולו (ייצוג בדירקטוריון, רכישה כפויה, היפרדות). הכלל המנחה: כאשר החלוקה הבלתי הוגנת היא אירוע בודד, ראוי להסתפק בתרופה נקודתית ולהותיר את מערך היחסים על כנו; כאשר נפרשת לפני בית המשפט היסטוריה של ניצול חוזר ונשנה המעמיד את המיעוט במצב מתמשך של חוסר אונים – רק תרופה המשנה את המערך הכולל תספק פתרון הולם. ⁷² זהו, למעשה, ההסבר התאורטי לדפוס שנסקר לעיל: משבר אמון "היורד לשורש מרקם היחסים" מוליך להיפרדות, בעוד שמשבר שאינו יורד לשורש מוליך להוראות ניהול (השוו עניין שר תחנות דלק).

↑ לתוכן העניינים

ו. סוגיות נלוות הטעונות תשומת לב

מעבר לארבע השאלות שבליבת המאמר, מתדיינים בתביעות קיפוח נתקלים בשורה של סוגיות נלוות שמשקלן המעשי גדול, ואשר הפסיקה שנסקרה נוגעת בהן רק בחלקן. ריכוזן כאן נועד לשמש רשימת בדיקה בשלב תכנון ההליך.

המסלול הדיוני והערכאה. תביעת קיפוח מוגשת לבית המשפט המחוזי, ובחברות שבסמכות המחלקה הכלכלית – לפניה. יש שהיא מוגשת כתביעה רגילה ויש שבדרך של המרצת פתיחה (כך בעניין בונדורובסקי, קרדוש ורייטן); הבחירה משפיעה על היקף הראיות, על אפשרות החקירות ועל משך ההליך, ובעניין רייטן אף הומר המסלול במהלך הדרך. שאלה נוספת היא היחס לתביעה נגזרת – שבה עסק פרק ד' לעיל – ובכללה האפשרות שדחיית בקשה לאישור תביעה נגזרת תשפיע על ניהול התביעה האישית (עניין חורי). סוגיה מעשית נפרדת, השכיחה במיוחד בחברות משפחתיות, היא התחרות בין בית המשפט המחוזי לבין בית המשפט לענייני משפחה. סעיף 1 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, מגדיר "ענייני משפחה" ככוללים תובענה אזרחית בין בני משפחה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהיה נושאה או שוויה אשר יהא". המבחן שנקבע הוא אם הסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה, והנטל על הטוען לכך; עצם היותה של החברה חברה משפחתית אינו מספיק.⁷³ מבחינה טקטית ההשלכה ברורה: תובע המבקש דיון "עסקי" יעדיף את המחוזי – ובחברה שבסמכות המחלקה הכלכלית, אותה – ויקפיד לנסח את כתב התביעה סביב עילות תאגידיות; נתבע המבקש להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה יידרש לפרוש תשתית ראייתית לסכסוך המשפחתי שביסוד העילה.

תניות בוררות והסכמי בעלי מניות. שאלה שכיחה היא אם תניית בוררות בהסכם מייסדים חוסמת תביעת קיפוח, או שמא סמכות בית המשפט לפי סעיף 191 – שנקבע כי אינה כפופה לתקנון ולהסכמים שקדמו לקיפוח (עניין קרדוש) – גוברת עליה. הפסיקה שנסקרה כאן אינה מכריעה בכך במישרין, ומדובר בנקודה שראוי לבררה בנפרד בכל תיק שבו קיימת תניה כאמור. יצוין כי הספרות מלמדת שהתופעה שכיחה בפועל: לנוכח הנטל הכבד המוטל על תובע בעילת קיפוח – מימון ההליך מכיסו, אגרה, ופערי מידע מובנים – נוטים בעלי מניות מיעוט להסדיר מראש את הסעדים בהסכם ההשקעה, ולעיתים קרובות באמצעות תניית בוררות; והנטייה הכללית של בתי המשפט במקרים אלה היא להימנע מביטול פסק הבורר. ⁷⁴ המסקנה המעשית כפולה: בשלב עיצוב ההסכם, תניית בוררות היא כלי אפקטיבי בידי המיעוט; ובשלב הסכסוך, על התובע לבחון מוקדם אם הוא כבול לה.

התיישנות, שיהוי ומועד גיבוש העילה. קיפוח עשוי ללבוש צורה של התנהגות נמשכת, ומכאן שאלת המועד שממנו נמנית ההתיישנות ומהי משמעות השיהוי. בעניין קהא נ' דגן נבחנו התשלומים בגבולות שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ובעניין ליטה נדחו טענות שלא הועלו בערכאה הדיונית מחמת נזק ראייתי שנגרם בחלוף הזמן – שתי תזכורות לכך שהמתנה ממושכת פוגעת גם בעילה וגם בסעד.

אופן הערכת השווי, ולא רק מועדה. לצד שאלת המועד עולות שאלות של שיטת ההערכה ושל התאמות: האם יש להחיל דיסקאונט בגין מיעוט או בגין היעדר סחירות; כיצד מנטרלים את השפעת מעשי הקיפוח עצמם על השווי ("שווי המתחשב בקיפוח" בלשון עניין אדלר); וכיצד מטופלות הלוואות בעלים ושטרי הון במסגרת ההתחשבנות (עניין פרט תעשיות מתכת, עניין עמית נ' אלפרסון). אלה שאלות שראוי למסגר כבר בכתב המינוי של המומחה. ברקע כל אלה עומדת אמת המידה שהתווה בית המשפט העליון בעניין עצמון: המחוקק ביקש שווי "הוגן", ועל בית המשפט לבחון "בשבע עיניים" אם לאחר הכל לא נפגעו זכויותיו של הטוען לקיפוח.⁷⁵ זהו, למעשה, הכיוון הפרשני שיש להציע למומחה בעת מינויו.

ערבויות אישיות, מיסוי ועלויות. היפרדות אינה מסתיימת בתשלום: על התובע לוודא שחרור מערבויות אישיות לחובות החברה – סעד שניתן במפורש בעניין עמית נ' אלפרסון – וכן לשקול את היבטי המיסוי של מכירת המניות ואת עלויות המומחה וההליך, שעשויות לכרסם בתועלת הכלכלית של הסעד (שיקול שנשקל במפורש בעניין לוסקין (2025) בהעדפת התמחרות על פני הערכת שווי).

מהי "היחידה" שלגביה נבחן השוויון – קיפוח באשכול חברות. שאלה בעלת חשיבות מעשית רבה בקבוצות חברות היא אם עיקרון השוויון נבחן ברמת החברה הבודדת שבה מחזיק המיעוט, או ברמת הקבוצה כולה. הגדרה פורמלית טהורה אינה אפשרית, שכן בעל השליטה יוכל להקים ישויות נוספות ולנתב אליהן ערך; ומנגד, קבוצות רבות אכן מנוהלות כיחידה כלכלית אחת. הפתרון המוצע בספרות הוא חזקה הניתנת לסתירה: נקודת המוצא היא שכל חברה בקבוצה היא מוקד רווח עצמאי ושעיקרון השוויון נאכף ברמתה, והנטל על קברניטי הקבוצה להוכיח שציפיות המשקיעים התגבשו סביב היחידה הרחבה יותר. ⁷⁶ בפרקטיקה זהו לב המחלוקת בעסקאות בין חברת אם לחברת בת – שם, כזכור, אומץ סטנדרט ההגינות המוחלטת ונטל ההוכחה מוטל על חברת האם.

מיסוד הציפיות מראש. תובנה שיטתית העולה מן הספרות היא שהשאלה מהי מידת הגמישות של ההסכמה המקורית נותרת, ביסודה, עניין להסכמת הצדדים בעת ההתאגדות: המשקיעים שוקלים את עלויות הנציג הכרוכות בהותרת גמישות בידי הרוב אל מול עלויות הכבילה הכרוכות בשריון ההסכמה המקורית. ⁷⁷ מכאן שהמענה האפקטיבי ביותר לקיפוח אינו מצוי בבית המשפט אלא בשולחן העריכה: הסכם מייסדים המגדיר מראש מדיניות דיבידנד, מנגנון תמחור להנפקות עתידיות, זכויות מידע, ייצוג בדירקטוריון, זכויות וטו מוגדרות היטב ומנגנון היפרדות – מייתר את מרבית ההתדיינות שנסקרה במאמר זה.

הגבול בין התביעה האישית לנגזרת – מיפוי. אף שההבחנה עצמה נדונה בפרק ד' לעיל, ראוי להחזיק ברשימת המצבים שבהם הוכרה תביעה אישית של בעל מניות אף שנגרם נזק גם לחברה: נזק מהפרת חובות אמון של נושאי משרה כלפי בעל המניות באופן אישי; נזק מקיפוח המיעוט – ובו זכות התביעה מוקנית למיעוט ולא לחברה, אף כאשר העושר הועבר מקופת החברה; נזק מהפרת חובות האמון, ההגינות או תום הלב של בעלי מניות; נזק מהפרת החובות ההדדיות בחברות הדומות במהותן לשותפות; ולבסוף "נזקים מעורבים", שבהם אין ברור מי הניזוק הישיר. ⁷⁸ מנגד, המגמה בפסיקה בשנים האחרונות היא הקפדה על כך שהתביעה האישית תתמקד בנזק אישי, ולא בירידת ערך מניות הנגזרת מנזק לחברה.

היקף התפרסות העילה. שאלות פתוחות נוספות שראוי לתת עליהן את הדעת: תחולת ההיגיון של סעיף 191 על שותפויות ועל תאגידים שאינם חברות; קיפוח בחברות ציבוריות ובמצבי הצעת רכש (שבהם, כעולה מעניין בלוטרייך, אין להחיל את הלכת אדלר); והיחס בין עילת הקיפוח לבין עילות מקבילות – הפרת חובת אמונים של נושאי משרה, עשיית עושר, ודיני החוזים (עניין איבגי, עניין מזרחי) – שלעיתים יובילו לתוצאה כלכלית דומה במסלול ראייתי נוח יותר.

↑ לתוכן העניינים

ז. סיכום

תמונת המצב העולה מן הפסיקה היא של עילה רחבה וגמישה, הנשלטת על ידי שני צירים: ציר מהותי – מבחן תוצאתי של חלוקת משאבים הוגנת ושל הגנה על ציפיות לגיטימיות, שתוכנן נגזר מאופי החברה ומן ההיסטוריה של יחסי הצדדים; וציר סעדי – שיקול דעת שיפוטי רחב במיוחד, המנותק במידה רבה מעתירות הצדדים, ואשר מרכז הכובד שלו עבר בשנים האחרונות מסעדי תיקון נקודתיים אל מנגנוני היפרדות (רכישה כפויה, מכירה כפויה והתמחרות על סוגיה).

לצד מגמת ההרחבה ניכרת בשנים האחרונות גם מגמת ריסון: הפסיקה מדגישה כי מדובר בסמכות שברשות ובסעד מן היושר, שאין להעניקו כדבר שבשגרה. תביעות נדחו מחמת היעדר תשתית עובדתית (עניין לוי (2023)), מחמת היעדר תוחלת כלכלית לסעד לאחר שהחברה חדלה מפעילותה (עניין תוליק רקיע), ומחמת התנהלותו של הטוען לקיפוח עצמו (עניין אדלר; עניין לוסקין (2025)). ההיפרדות בהיעדר קיפוח מוסיפה להיות חריג שיינתן "במשורה", ובכפוף לשכנוע בקיומה של מעין-שותפות ובכך שאין מנוס מהפרדה.

מנקודת מבטו של הפרקליט, ארבע תובנות מעשיות מרכזיות: ראשית, תיק קיפוח טוב נבנה על ציר זמן ועל הצטברות – מיפוי מערך ההסכמות, זיהוי מועד הקרע ורצף אירועים המצייר תמונת ניהול מקפח – ולא בהכרח על אירוע בודד; ומנגד, הגנה טובה נבנית על הוכחת רציונל עסקי לגיטימי קונקרטי ועל התנהלותו של התובע עצמו. שנית, ההכרעה בחבות היא עובדתית במובהק, ומכאן חשיבותה המכרעת של הערכאה הדיונית וקושי ההתערבות בערעור. שלישית, יש לזכור כי עם הגשת תביעת הקיפוח עוברות מושכות הסעד לבית המשפט: תובע עלול למצוא עצמו כפוף למנגנון היפרדות שלא ביקש – לרבות מכירת מניותיו שלו – ואין לו "זכות חרטה"; ומנגד, עלול הוא לצאת בלא סעד כלל אם זה נעדר תוחלת. רביעית, בזירת ההיפרדות, זהות המנגנון (רכישה כפויה לפי שווי, מעטפות, BMBY או מכרז מחיר שני) ומועד הערכת השווי הם לעיתים קרובות עיקר המערכה, ושיקולי מגנזי – ובראשם פערי הכוחות, הזיקה לעסק וניקיון הכפיים – הם המצפן שעל פיו ראוי לטעון.

מבט על פסיקת הערכאות הדיוניות מוסיף שני חידודים. הראשון – מרכז הכובד המעשי אינו בשאלת החבות אלא בעיצוב הסעד: בחלק ניכר מן התיקים נדחתה טענת הקיפוח לגופה ואף על פי כן הורה בית המשפט על היפרדות מחמת אובדן אמון (עניין בונדורובסקי, עניין א.מ.ע.י נדל"ן, עניין רדיקס), ולעיתים אף בחר בסעד תפעולי מתון תחת היפרדות (עניין שר תחנות דלק, עניין פרקינס). השני – ריבוי המצבים של חברות "שקולות" (50%-50%), שאינם מצבי רוב-מיעוט קלאסיים כלל, ואשר בהם עובר הדגש מקיפוח למבוי סתום, מחובת אי-הקיפוח לחובת ההגינות של בעל כוח הכרעה לפי סעיף 193, וממנגנוני רכישה פנימיים אל מכירה לצד שלישי.

הערת מקורות: המאמר נשען על פסיקת בית המשפט העליון ועל פסקי הדין של הערכאות הדיוניות שנסקרו בו. שתי סוגיות מעוגנות בפסיקת המחוזי בלבד, ולא בפסיקה עליונה מפורשת: התנאים למינוי מנהל חיצוני (פרק ה'(5)), ומימון הגנתם המשפטית של הנתבעים מקופת החברה (פרק ב'(9)) – ויש להביא זאת בחשבון בעת הטיעון. עוד יובהר כי בעניין לוי הובאה העמדה שלפיה מימון כאמור מגבש עילת קיפוח עצמאית כטענת התובע שם, ולא כקביעה שיפוטית; הקביעות האופרטיביות בסוגיה זו הן של עניין רייכמן ועניין מנצור. כן יצוין כי שאלת הזכאות לפיצוי כספי אישי לבעל מניות מקופח – להבדיל מסעדי השבה לקופת החברה, חלוקת דיבידנד או היפרדות – נותרה פחות ממוצה בפסיקה שנסקרה, ובעניין קרדוש אף נזנחה על ידי התובעות עצמן. ההפניות ומראי המקום מובאים במלואם בהערות השוליים.

הערות שוליים

1. חוק החברות, התשנ"ט-1999.↩︎
2. פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983.↩︎
3. ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (28.5.2012).↩︎
4. ע"א 6290/17 מגנזי נ' לוי (11.2.2018); ע"א 5804/19 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ (3.10.2021); ע"א 8776/23 לוסקין נ' גבעות עולם נפט בע"מ (31.7.2025).↩︎
5. ע"א 1264/23 תוליק רקיע יזמות בע"מ נ' אולירד בע"מ (22.10.2023); ע"א 2376/21 לוי נ' לוי (13.8.2023).↩︎
6. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
7. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
8. ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים בע"מ, פ"ד נ(1) 238 (1996).↩︎
9. ע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון (28.2.2016); ע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' רובין (6.12.2018).↩︎
10. ע"א 8857/21 גינזבורג נ' מדיפאואר אוברסיז פאבליק קו. לימיטד (26.2.2023); ת"א (מחוזי ת"א) 1520-08 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ (24.10.2012).↩︎
11. ע"א 3432/17 טופז (יוכט) נ' יוכט (16.4.2020).↩︎
12. ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת (1.9.2015).↩︎
13. ע"א 94/20 לוסקין נ' גבעות עולם נפט בע"מ (18.8.2022).↩︎
14. רמ"ש (מחוזי ת"א) 58426-12-22 חברה פלונית בע"מ נ' אלמונית (19.4.2023).↩︎
15. ע"א (מחוזי ב"ש) 29248-11-22 חורי נ' אופק – שלי בניה ופיתוח בע"מ (4.5.2023).↩︎
16. ה"פ (מחוזי מרכז) 37238-12-16 אבנון יזמות בע"מ נ' בן מויאל (26.12.2016).↩︎
17. ת"א (מחוזי חיפה) 35088-11-21 לכט שחר נכסים בע"מ נ' א. לכט ניהול ויזמות בע"מ (28.5.2024).↩︎
18. ת"א (מחוזי ת"א) 59678-12-19 מזרחי נ' מאהגרפתה (2.6.2022).↩︎
19. ת"א (מחוזי ת"א) 25256-03-20 אברמוף נ' כוכבי (5.1.2022).↩︎
20. ת"א (מחוזי ת"א) 33996-02-19 שפירא נ' תמיר פישמן קרנות נאמנות בע"מ (27.4.2026).↩︎
21. ת"א (מחוזי ת"א) 63178-12-12 קליפר נ' בן דוד (3.10.2017).↩︎
22. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
23. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
24. רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ.↩︎
25. ע"א 7798/17 ליטה ניהול נכסים ומימון בע"מ נ' גני באר שבע בע"מ (18.4.2019).↩︎
26. ע"א 2786/18 בכר נ' קופרלי (30.12.2021).↩︎
27. ת"א (מחוזי י-ם) 10142-03-18 Perkins Associates Corp נ' קילס סיסטמס בע"מ (27.9.2021).↩︎
28. ת"א (מחוזי חיפה) 27958-09-18 פלג נ' חברת מוניות נווה בע"מ (21.1.2024).↩︎
29. ע"א 741/01 קום נ' עיזבון איתן (19.5.2003).↩︎
30. ע"א 4588/19 קרדוש-סאלם נ' חברת קרדוש ושות' בע"מ (20.4.2021).↩︎
31. ע"א 6069/21 לוי נ' לוי (21.6.2022).↩︎
32. ת"א (מחוזי ת"א) 16585-12-14 רייכמן נ' אולנסקי (7.2.2017).↩︎
33. ת"א (מחוזי מרכז) 37385-01-18 מנצור נ' אדמירל מותגים נתניה בע"מ (25.10.2021).↩︎
34. ת"א (מחוזי י-ם) 34835-01-16 לוי נ' לוי (29.7.2019).↩︎
35. ה"פ (מחוזי ב"ש) 1998-11-12 איבגי נ' גומי גאם תעשיות ממתקים בע"מ (27.2.2017).↩︎
36. ת"א (מחוזי ת"א) 11439-05-19 טל נ' גיא (21.1.2024).↩︎
37. ת"א (מחוזי ת"א) 7455-04-17 קהא נ' דגן (26.5.2024).↩︎
38. לעיל ה"ש 5.↩︎
39. ע"א 6041/15 האמה בע"מ נ' מולר (25.9.2016).↩︎
40. ת"א (מחוזי חיפה) 25653-02-21 רדיקס שתלים וביומטריאלס בע"מ נ' אבו בכר (10.9.2023).↩︎
41. ה"פ (מחוזי ת"א) 58628-11-17 בונדורובסקי נ' סגל (30.12.2020).↩︎
42. ת"א (מחוזי חיפה) 69426-05-19 חברת א.מ.ע.י נדל"ן בע"מ נ' כהן (4.6.2020).↩︎
43. ת"א (כלכלית) 34979-08-16 גינזבורג נ' חברת מדיפאואר אוברסיז פאבליק קו. לימיטד (27.10.2021).↩︎
44. ת"א (מחוזי ת"א) 56376-01-20 תדהר ייזום והשקעות נדל"ן בע"מ נ' סמואל גרופ בע"מ (12.12.2021).↩︎
45. ת"א (מחוזי ת"א) 6310-09-19 בלוטרייך נ' שניידר (16.8.2020).↩︎
46. ת"א (מחוזי ת"א) 61475-07-14 דהן נ' דהן (30.1.2024).↩︎
47. ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר (14.12.2006); ע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (9.9.2004).↩︎
48. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
49. ע"א 132/81 ג'י.בי.טורס בע"מ נ' חאייק.↩︎
50. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
51. ע"א 9636/06 בוגנר נ' SofaWare Technologies Ltd (18.11.2009).↩︎
52. ה"פ (מחוזי ת"א) 62497-12-19 רייטן נ' ימין (3.3.2025).↩︎
53. ע"א 667/76 גליקמן בע"מ נ' א' מ' ברקאי חברה להשקעות בע"מ, פ"ד לב(2) 281 (1978).↩︎
54. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
55. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
56. ע"א 3303/13 סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ (29.12.2015).↩︎
57. ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312 (1997).↩︎
58. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
59. ת"א (מחוזי חיפה) 54976-01-16 שר תחנות דלק וסיכה בע"מ נ' שבתאי (11.11.2018).↩︎
60. לעיל ה"ש 56.↩︎
61. ע"א 3662/17 פלוני נ' פסגות זיו השקעות ופיתוח (1.2.2018).↩︎
62. לעיל ה"ש 32.↩︎
63. ה"פ (מחוזי ב"ש) 58030-10-17 ליטה ניהול נכסים ומימון בע"מ נ' כחלית ניהול פרוייקטים בע"מ (15.2.2018).↩︎
64. ת"א (מחוזי מרכז) 29438-02-21 י.א.י סימפל בע"מ נ' קליבר 5.56 ציוד לחייל בע"מ.↩︎
65. ע"א 8566/06 אמריקר נ' מליבו ישראל (8.11.2009).↩︎
66. ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה (8.6.2005).↩︎
67. ת"א (מחוזי חיפה) 4806-06-22 פנדה יישומי מסחר בע"מ נ' להב (23.2.2025).↩︎
68. ת"א (מחוזי ת"א) 22538-09-22 שח – מאור חברה לניהול והשקעות בע"מ נ' נצח גזית (24.5.2026).↩︎
69. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
70. ת"א (מחוזי ת"א) 50068-06-20 שוכמן נ' אלפרד מלונות אורבנים בע"מ (25.6.2025).↩︎
71. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
72. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
73. רע"א 1839/13 קולפניצקי נ' קולפניצקי (6.6.2013).↩︎
74. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
75. ע"א 10406/06 עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ.↩︎
76. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
77. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) פרק יא'.↩︎
78. א' חביב-סגל דיני חברות (כרך א', 2007) 680.↩︎