במסגרת ת”א 4264-04-14 מ. עומר אחזקות והשקעות בע”מ נ’ קיימא ביו אגריטק בע”מ, פורסם ב”פסק דין”, דן בית המשפט המחוזי בתל אביב (המחלקה הכלכלית, כבוד השופטת רות רונן) בשאלת סיווגו של הסכם שנקשר בין שני צדדים: האם מדובר בהסכם מכר שמועד ביצועו נדחה כטענת התובעת; או בהסכם אופציה, כפי שטוענת הנתבעת.

העובדות

הנתבעת הינה חברת הזנק שקיימת משנת 2007. בשנת 2010 ניהלה הנתבעת משא ומתן לרכישת 51% ממניותיה של חברת טופ זרעים בע”מ, וביום 22.4.2010 נחתם הסכם (להלן: “הסכם המכר“) בין הנתבעת לבין בעלי המניות בטופ זרעים בע”מ – התובעת שהחזיקה 42% ממניות טופ זרעים בע”מ, חברת זמרת הארץ פיתוח וטיפוח בע”מ (“זמרת הארץ“) שהחזיקה אף 42%, וחברת ג’ייקובס השקעות ישראל 2006 בע”מ (להלן: “ג’ייקובס“) שהחזיקה ב-16% מהמניות.

מכוח הסכם המכר הועברה פעילות טופ זרעים בע”מ לחברה שהצדדים הקימו – טופ זרעים 2010 (להלן: “טופ 2010“). הנתבעת הזרימה הון לטופ 2010 והוקצו לה 51% ממניות החברה. יתר מניות החברה הוקצו לבעלי המניות האחרים של טופ זרעים לפי חלקיהם היחסיים בחברה.

לצד הסכם המכר מ-2010, ניתנה לנתבעת אופציה שאינה מוגבלת בזמן, לרכוש את יתר מניות טופ 2010 מבעלי המניות האחרים, כאשר התמורה שתשולם לבעלי המניות אמורה היתה להיות מחושבת בהתאם למנגנון עליו הוסכם בין הצדדים (שעיקרו הוא שווי הוגן של המניות בתוספת 10%) (הסכם זה יכונה להלן: “הסכם האופציה הראשון“).

בראשית 2011, ביקשה הנתבעת לרכוש את יתרת מניות טופ 2010 משלושת בעלי המניות האחרים. הנתבעת ניהלה משא ומתן בקשר לכך עם יתר בעלי המניות בחברה. בסופו של דבר החליטו זמרת הארץ וג’ייקובס למכור את מניותיהן לנתבעת, והנתבעת התקשרה עם איתם ביום 29.3.2011 בהסכם מכר מכוחו מכרו לה החברות הללו את מניותיהן בטופ 2010.

התובעת לעומת זאת ביקשה שלא למכור לנתבעת את מניותיה באותה עת משיקולי מס, בשלהם היא העדיפה למכור את המניות לא במועד בו הציעה לה הנתבעת לרכוש אותן, אלא בשנת המס הבאה – 2011. לגישת הנתבעת, התובעת ביקשה לכן להפוך את העסקה לעסקת אופציה, באופן שהיא תעניק לנתבעת אופציה לרכישת מניותיה בשנת המס הבאה בה התובעת תהפוך לחברה משפחתית, וכך היא תוכל ליהנות משיעור מס מופחת.

בסופו של דבר נחתם ביום 29.3.2011 הסכם בין התובעת לנתבעת – שהוא ההסכם נושא התביעה (והוא יכונה להלן: “ההסכם השני“). לגישת הנתבעת, מדובר כאמור בהסכם אופציה, בעוד שהתובעת טענה כי מדובר בהסכם מכר גמור, שמועד ביצועו נדחה.

לגישתה של הנתבעת, במועד ההתקשרות בהסכם השני, העריכה הנתבעת כי ככל הנראה היא תממש את האופציה. באותה עת היתה הנתבעת מעוניינת לרכוש את כלל מניותיה של טופ 2010, ובין היתר את מניות התובעת בחברה. אולם, הנתבעת טענה כי היא החליטה בסופו של דבר כי אין הצדקה כלכלית למימוש האופציה נושא ההסכם השני, וזאת לאחר שהתגלה לה כי מצגים שונים שהוצגו לה על ידי בעליה של התובעת בקשר לטופ זרעים ולטופ 2010 היו מצגי שווא (טענה שהתובעת כפרה בה).

הנתבעת טענה כי היא החליטה שלא לממש את האופציה מושא ההסכם השני משום שממילא עמדה לזכותה האופציה מושא הסכם האופציה הראשון, שהיתה בלתי מוגבלת בזמן.

בשנת 2012 דרשה התובעת מהנתבעת כי היא תרכוש את מניותיה בהתאם לתנאי ההסכם השני, ונענתה כי לגישת הנתבעת היא אינה חייבת לעשות זאת. לפיכך הוגשה התביעה.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי ההסכם השני היה הסכם מכר גמור וסופי למכירת אחזקותיה בטופ 2010, הסכם שביצועו נדחה במספר חודשים מטעמי מס. זאת חרף העובדה שההסכם השני כונה בין הצדדים “הסכם אופציה”.

בין היתר, ערכה התובעת השוואה בין הסכם האופציה הראשון לבין ההסכם השני. לגישתה, לא היה כל היגיון בכך שהתובעת תוותר במסגרת ההסכם השני על זכויות רבות שהיו מוקנות לה כבעלת מניות קודם להתקשרות בהסכם זה – ויתור שמאפיין הסכם מכר מניות ולא הסכם אופציה: בין היתר דובר על ויתור על נציגות בדירקטוריון, ויתור על זכויות וטו, ויתור על זכויות מידע ופיקוח, ויתור על זכות tag along, ויתור על זכויות bring along וכן מנגנונים נוספים שנועדו להבטיח את מימוש האופציה (איסור מכירת מניות, שעבוד מניות, ערבות אישית, ו-Proxy להצבעה מכוח מניות האופציה).

הנתבעת טענה מאידך כי ההסכם השני הינו הסכם אופציה, וניסוחו אינו מותיר מקום לספק. כמו כן טענה הנתבעת, כי מנהל התובעת היה מודע לסיכון כי האופציה לא תמומש. עוד הוסיפה – כי אם תתקבל גרסתה של התובעת, אזי מדובר בהסכם שאינו חוקי שמטרתו להונות את שלטונות המס וככזה אין מקום לאוכפו.

הכרעה

בית המשפט דחה את התביעה וקבע כי הצורך להסב את העסקה מעסקת מכר לעסקת אופציה, נבע מצרכיה של התובעת.

אין חולק כי ההסכם השני נושא את הכותרת Call Option Agreement ובס’ 2.1 לו נקבע כי התובעת מעניקה לנתבעת אופציה בלתי חוזרת לרכישת כל מניות התובעת בטופ 2010, אופציה שהנתבעת תוכל להפעילה במהלך תקופת האופציה. כלומר – לשון ההסכם תומכת באופן ברור ומובהק בעמדתה של הנתבעת כי מדובר באופציה.

בית המשפט המשיך וקבע כי המסקנה לפיה הצדדים הסכימו על מתן אופציה אמיתית ולא על מכירת המניות, תוך שהם היו מודעים למשמעות של העסקה הזו ולסיכונים הכרוכים בה, עולה באופן ברור מחומר הראיות.

המשיך בית המשפט וקבע:

“32.    חופש החוזים מאפשר לצדדים להסכם לנסח את ההסכם שלהם כרצונם. הם רשאים לבחור איזו עסקה לבצע, ולקבוע את כל התנאים בעסקה. לא המדינה ולא אף אחת מרשויותיה יכולות להתערב בכך. המדינה וכל הרשויות – ובכלל זה רשויות המס – חייבות לכבד את הסכמת הצדדים (כל עוד מדובר בהסכמה ממשית ולא הסכמה למראית עין או מלאכותית), ולהתייחס לעסקה ביניהם באופן בו הם בחרו לעצב אותה.

33. ל”שטר” הזה יש שובר בצדו – החלטה של צדדים ביחס לאופן בו הם מבקשים לעצב את העסקה ביניהם, היא החלטה שהצדדים רשאים ליהנות מהשלכותיה, אולם הם חייבים לדבוק בה ולכבדה. הצדדים במקרה דנן בחרו (לבקשת התובעת) להתקשר בעסקת אופציה. לו היה מדובר – כגרסת התובעת – בהסכם מכר, היה על התובעת לדווח על העסקה ככזו במועד בו היא התקשרה בה, ולשאת בכל התוצאות של העסקה, ובכלל זה בתוצאות המס שלה. התובעת בחרה לא להתקשר בהסכם מכר. זוהי בחירה לגיטימית. התובעת נהנתה ממנה וחסכה מס כתוצאה מכך. אולם – אין כל אפשרות כי בית המשפט יאפשר לתובעת (או לכל בעל דין אחר ) לחזור בו מהסכם שעוצב על ידיו למטרה מסוימת, ולקבוע כי מדובר למעשה בהסכם אחר, לאחר שאותו צד כבר הפיק את התועלת מהגדרת העסקה כפי שהוגדרה.

34. מתן פתח לאפשרות כזו, יפגע באופן אנוש באפשרות שהתייחסתי אליה לעיל של הצדדים לעצב את העסקאות שלהם כרצונם, תוך שצריך להיות ברור להם כי הבחירה בביצוע עסקה בדרך כזו או אחרת היא בחירה שאין לסגת ממנה, גם כאשר היא כבר אינה נוחה או יעילה. בחירה חוזית – ודאי של מי שהוא צד מתוחכם שמיוצג על ידי עורכי דין, המנהל משא ומתן ומגיע להסכמות מפורטות וברורות – היא בחירה שהצדדים לחוזה מחויבים בה. בהעדר נסיבות המאפשרות להם לחזור בהם ממנה (עילות ביטול מכוח חוק החוזים (חלק כללי) תשל”ג -1973 וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל”א – 1970) בית המשפט אוכף על הצדדים את הסכמתם שלהם, כפי שהם עצמם בחרו בה – וזאת כאמור גם אם בעת האכיפה אחד מהם כבר אינו מעוניין בה.

35. כפי שציינה בצדק הנתבעת, משמעות הטענה של התובעת בהליך הנוכחי – לו היא היתה מתקבלת – היא כי הצדדים התקשרו ביניהם בהסכם פיקטיבי או בהסכם למראית עין – הסכם שהוא בלתי חוקי ונועד להונות את רשויות המס. מעבר לעובדה שאינני סבורה כי התובעת הוכיחה כי הנתבעת הסכימה להתקשר איתה בהסכם כזה, אני סבורה מכל הטעמים שהובהרו לעיל כי אין לקבל טענה כזו גם מטעמי מדיניות משפטית. לכן, הטענה נדחית.”

באשר לויתורים הכלולים בהסכם, המאפיינים מכר של מניות ולא אופציה למכר, קבע בית המשפט כי אין בהם כדי להטות את הכף מכמה סיבות: ראשית, לאור העובדה כי אין למעשה מחלוקת כי במועד בו התקשרו הצדדים בהסכם השני, ההנחה של כולם היתה כי האופציה אכן תמומש. שנית, התובעת שהיתה מיוצגת על ידי עורך דין, הסכימה למכלול התנאים הללו. ושלישית: לתובעת כבעלת זכויות מיעוט בחברה, מוקנות זכויות שונות מכוח הדין. עוד פסק בית המשפט כי התמורה ששולמה בגין האופציה (10% מסך תמורת המימוש) הינה תמורה הוגנת בגין וויתורים אלו.

לאור כל האמור נדחתה תביעת התובעת.

 

 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.