פיצול הדיון בתביעות לשון הרע וסדר הבאת הראיות כאשר הפרסום אינו מוכחש

יאיר מינטוס, עו"ד

ביום 25.8.2014 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1379/13 רוטר נ' מקור ראשון ואח' (פורסם ב"נבו") ובו נדונה שאלת סדר הבאת הראיות בתביעות לשון הרע, כאשר עצם הפרסום ותוכנו אינם מוכחשים. בפסק הדין, מדגיש בית המשפט העליון את המאפיינים הייחודיים של הליכי בתובענה לפיצויים בגין לשון הרע, קרי, שאלת פיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק, וסדר הבאת הראיות (ובפרט יכולתו של התובע להביא ראיות סותרות לפי סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע והבאת ראיות להוכיח את אופיו של התובע, לפי סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע).

באשר לשאלת פיצול הדיון וסדר הבאת הראיות קובע בית המשפט הנכבד כי ככלל, ראוי שפיצול דיון בין שלב החבות ובין שלב הנזק ייעשה רק במקרים חריגים.  כאשר אין מפצלים את הדיון כאמור לעיל, כך שסוגיית הנזק אמורה להיות נדונה ביחד עם שאלת האחריות, פשיטא שהתובע יתחיל בהבאת הראיות.  ואולם, כאשר מפוצל הדיון, כפי שנהוג וראוי בתביעות לשון הרע, ושאלת הנזק אינה עומדת לדיון בשלב הראשון, עשוי להיווצר מצב שהנתבע יחל בהבאת הראיות. מצב שכזה ייווצר כאשר הנתבע אינו מכחיש את עצם הפרסום ואת היותו המפרסם, שכן אז לא נותר לתובע להוכיח דבר (בשלב זה). 

ודוק – התנאי הוא אישורו של הנתבע בדבר עצם הפרסום, ולא היותו של הפרסום משום לשון הרע, שהיא שאלה אובייקטיבית הנבחנת על פי הנסיבות. בכך קבע בית המשפט העליון הלכה בסוגיה זו, לאחר פסיקות רבות של בתי משפט בערכאות נמוכות שקבעו שיש צורך באי הכחשת הנתבע לגבי מאפייני לשון הרע הקיימים בפרסום, להבדיל מעצם קיומו.

לפסק הדין